לפעמים כשהוא לא זז ומדבר,

עולם שלם בתוכו מתדרדר,

רק בודק את הדופק, ומודד את החום

לפעמים כשהוא לא זז ומדבר,

הוא שוכב ולא יכול שלא להיזכר

בבדיקה של הדופק, בדמעה בעיניים.

איפה היית 21 שנה, תאמין לי שלא הפסדת יותר מדי

הרבה זעם, הרבה שקר, הרבה אהבה, המון שנאה,

יצר הרע, יצר הרוע, בכוח הזרוע, מניף בעוצמה, פוגע חזק

נופל ומדמם, על הרצפה.

כבר שנים שתולעים אוכלות לי את המוח, מכרסמות,

בפינות הכי עמוקות, הכי כואבות.

דם ילדים צרוב צועק אלי מן האדמה, מפיח בעצמו את חייו מכאיב לי, ומצחיק אותם.

כבר שנים שהנשים מהמסך מסתכלות עלי עם המבט המסופק שלהן,

עוד שניה הן גומרות, שניה הן מתות, מבפנים, מבחוץ,

על הצוואר, על כל הגוף.

נשים רצות אל מול עיני, חתוליות ומלאות אוויר, דוקרות אותי בטפריהן, ושיניהן..

אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע רק הצמדתי את הנשק לגרון, כי סבלתי,

וגססתי יותר מדי. אני לא יודע אם אלה היו רחמים או כוח הרצון שגרמו לי לעמוד, לסבול וללמוד.

התשוקה בשפתיים.

הדמעה בעיניים.

הכאב בגפיים.

הלחץ בחזה.

וכולם מלטשים עיניהם אליי, בזים לי וצוחקים,

שוחה בשלולית מים מדוללת בשתן וחושב שאני בפארק מים.

התשוקה בשפתיים.

הדמעות בעיניים.

הנשק בידיים.

נזרק לצד.

נאכל, עם השיניים,

ונטרוף, עם העיניים,

עד שנגיע למעיים

ונדקור, עם קלשון

ונלקק, עם הלשון

עד שלא יוכל לישון

והיא ישנה, על ספה,

במדבר, בארץ קפואה

רדומה משכרות

מסריחה מסיגריות

מגעילה ומקומטת, זונה זקנה.

אבל שום קיר לא יעצור אותה

ושום צייד לא יהרוג אותה

היא תרוץ חופשיה עד יום מותה

ואת, המשכרת,

תמיד את צוחקת

ומצידך שהשמיים יפלו

אבל לעולם לא תפסיקי לרוץ

ואת, המשכרת,

תמיד את צוחקת

ומצידך שהשמיים יפלו

אבל לעולם לא תפסיקי לרוץ

יום בא ויום הולך, ככה החיים עוברים מהר והרגעים הטובים שלנו נגמרים גם עם הרעים מהר מאוד ולפעמים מהר מדי.

הרגע שרתי לחברה שלי את "מספיק בן אדם" של מוניקה סקס דרך הטלפון בזמן שהיא היתה בעבודה. היא אהבה את זה והופתעה לגלות שאני יכול לנגן גם בזמן שהיא מדברת על זה שהיא לחוצה על הסוללה. כמה שאני אוהב אותה. אין בן אדם שמצליח להכיל אותי ולמלא אותי יותר ממנה. פעם היא טסה לחודש לחו"ל והרגשתי כל כך אבוד בלעדיה. נעשיתי חולה לשבוע ואז תקעתי את עצמי חודש בבית בטענה שאני חולה. הייתי באזכרה של סבא שלי והסצנה הזו התקיימה:

דודה: "תדליק נר נשמה ובקש משאלה בלב"

ואני, בזמן שאני מדליק את הנר ומשקיף על בית הקברות מבקש בלב "הלוואי והייתי מת".

היו לי כמה התמוטטויות עצבים בחודש הזה. היו לי סיוטים שאנשים מוזרים החליפו את כל מי שקרוב אלי והם חייכו אלי בחיוך פוגעני ומזלזל. היו לי סיוטים שרציתי להתאבד בתוכם. 

אחרי זה פרקתי את כל זה מול ההורים שלי והחלטתי שאני רוצה לתת ניסיון לרסקיו. הכל היה טוב ויפה עד שיצאתי ליום כיף עם החברה וחטפתי התקף חרדה. הבנתי שאני גם כנראה לא במצב של לחפש עבודה. אז כמוצא אחרון החלטתי לחזור לתרופות הפסיכיאטריות, כי הרגשתי שלא מגיע לי לחיות ככה עם דיכאונות וחרדות, אבל הפעם זה שונה. הפעם אני מרגיש הרבה פחות אופורי מאשר שהרגשתי בפעם הקודמת, אבל אני בהחלט מרגיש יותר נוח, בלי כל הדברים שהפריעו לי בגוף בגלל המתח. הפעם אני באמת יכול לתת מעצמי את הקול האמיתי שלי, ולא סתם לדבר על חיוכים חדי קרן וקשתות בענן, כי החיים הם לא רק כאלה. הרבה פעמים אני קורא שאני צריך "לתת לרגש להגיע במלוא עוצמתו". מה לעזאזל זה אומר? איך אני מכיר בזה? ופאק, אם זה דיכאון שמגיע אלי, הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש זה אותו במלוא עוצמתו, כי הוא גורר אותי עמוק אל תוך החושך וכל מה שטוב בי נעלם. אני מכיר את זה. אני בוכה, ובאיזשהו שלב מאבד מגע עם כל מי שאני ומה שאני, ועם כל מי שמסביבי. בדר"כ אני לא זוכר יותר מדי אחרי זה, חוץ ממשפטים קונקרטיים.

אבל חלאס, יש חרא ויש דברים טובים יותר. כבר אמרתי שאין בי רק צד אחד.

אני מאוהב. כל כך מאוהב. ובכל מפגש אני מבין כמה דברים על אהבה. אני לומד על הערכה. על יושר. על כנות. אני כל כך שמח שהיא מקבלת אותי. והיא שמחה על זה גם כן. כל יום שעובר אני פשוט לומד יותר על מה זה להיות מאוהב. אני והיא חולקים את אותו העולם הרגשי. אני מרגיש איתה הזדהות עצומה אבל בכל מקרה אנחנו צריכים וגם מצליחים להיות יציבים אחד בשביל השנייה. חגגנו שמונה חודשים ביחד בחתונה של חבר. כמה שהיא עושה אותי מאושר. כמה שנוח לי לידה. היא מדהימה.

אני הקלטתי אלבום עם להקה אחת. גיטריסט מפורסם ומוכשר מאוד עומד להצטרף ללהקה אחרת שלי. הקמתי עוד הרכב שבו אני אשיר את כל מה שיש לי להגיד, ואני מרגיש מעולה. אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי, והוא בין הצלילים. מי יתן וזה יהפוך גם לקריירה. אני גם לאט לאט קולט שאני אוהב להיחשף. קראתי שירים שלי מול חברים ומול אנשים שאני לא מכיר, והם אמרו לי שאני כותב מעולה ואולי אפילו כדאי לי להוציא ספר שירים. נראה. אולי.

אולי אני גם אוציא את הדיכאון מהמגירה, אבל כרגע זה בגדר פנטזיה בלבד.

 בקיצור, זה תקציר של (בערך) כל התקופה שלא כתבתי כאן. אני לא יודע אם לקוות שאני אמשיך לכתוב כאן או לא, אבל אני חייב להבטיח לעצמי שאני אשאר אמיתי בפני כל אחד.

שלכם,

אני

מסיבה בבית של חבר מהעבודה. כולנו שותים, עושים צחוקים, ובעיקר נהנים אחד מהשני. שתיתי אז לא מעט, אבל פחדתי לשתות הרבה בשביל לא לחשוף את עצמי. ככה אני. במחתרת, בסאבטקסט, חמקמק ומסתורי. לא רוצה שידעו, לא רוצה שיתחברו, שיהיו יחסים עמוקים שידרשו ממני לספר את הסיפור שלי. ודבר כזה דורש המון אנרגיות, ליצור מין מסיכה שתסתיר את מי שאנחנו באמת.

אנחנו כבר על האוטו, בדרך הביתה. נשארנו רק אני ועוד חבר שהחליט לצאת איתי גבר ולקח אותי הביתה אפילו שזה לא בדרך שלו. 

"למה הפרצוף תשעה באב? אל תדאג לא יפטרו אותך!"

"שאני אדאג? מה אכפת לי. כולה עבודה ראשונה לא סוף העולם. וגם לא יפטרו אותי. אני יותר מדי טוב בשביל שיפטרו אותי."

"אז למה אתה נראה מבואס?"

"אחי אני בסדר.... אל תדאג."

אסור שהוא ידע. אסור שאף אחד ידע. על הטראומות. על הבעיות. על הדופק המואץ, על הקיפאון הזה, הזיעה הקרה, על הרצון הלא מוסבר הזה שגורם לי לרצות להתחיל לבכות סתם ככה. על הפלאשבקים והסיוטים. אני משוגע וזאת בושה, אני מתבייש. יום למחרת, אני שוכב במיטה נוחה בחדר נעים, ומדמיין את עצמי במיטה בחדר בצבא. במיטה בצבא דמיינתי גג של אוהל, שדרכו אני רואה את השמיים, כאילו היה גג זכוכית או ניילון. למרות שהשמיים היו כחולים, חיפשתי את קבוצות הכוכבים. וכל פעם שהזיכרון הזה חזר אלי, נקשרתי למיטה ולא יכולתי לקום. עד כדי כך, שביטלתי מפגש עם חברים שתוכנן מלא זמן בשביל לבכות לכרית.

אני חשבתי על חיים כאלה נהדרים שהיו יכולים להתבזבז רק בגלל כמה רגעי חולשה, ונלחצתי עד כדי שיתוק מוחלט.

לא יכולתי להגיע לעבודה. לחברים. היו לי התקפי זעם. עם החברים זה היה נגמר במכות ובשיחות ארוכות. עם המשפחה זה היה נגמר בשיחות עוד יותר ארוכות, עם המון דמעות והרבה חיבוקים. היה לי קשה להירגע. הייתי צריך להיות חזק. למתוח שרירים ולחייך חיוך מזוייף. 

אולי השד היה צריך לצאת בחזה מתוח כדי שאני אבין שהוא היה קיים. הייתי צריך לשבור את כל המסיכות שלבשתי כדי שאני ואחרים נוכל לראות את הפנים האמיתיות שלי. לראות את הפצעים והצלקות, ללטף אותן ולתת לאנשים אחרים הזדמנות לרפא את הפצעים. להסתכל על הצלקות ולהבין שאין מה לעשות, הן שם וזהו, ואין מה לדוש בזה כי אני לא יכול לחזור בזמן ולמנוע מעצמי להישרף.

בגלל זה האנשים בחיים שלי כל כך חשובים. ובגלל זה גם הבלוג הזה כל כך חשוב לי. אני חייב לדבר. להקיא הכל החוצה.

לכל לובשי המסיכות אי שם, ותרו עליהן. הן רק יבודדו אתכם וימלאו אתכם ברחמים עצמיים ובמירמור.

אבל תדאגו שזה יהיה ליד מישהו שישאר שם אחרי שהוא יראה אתכם באמת.