|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בלדה לתקופה
לפעמים כשהוא לא זז ומדבר,
עולם שלם בתוכו מתדרדר,
רק בודק את הדופק, ומודד את החום
לפעמים כשהוא לא זז ומדבר,
הוא שוכב ולא יכול שלא להיזכר
בבדיקה של הדופק, בדמעה בעיניים.
איפה היית 21 שנה, תאמין לי שלא הפסדת יותר מדי
הרבה זעם, הרבה שקר, הרבה אהבה, המון שנאה,
יצר הרע, יצר הרוע, בכוח הזרוע, מניף בעוצמה, פוגע חזק
נופל ומדמם, על הרצפה.
כבר שנים שתולעים אוכלות לי את המוח, מכרסמות,
בפינות הכי עמוקות, הכי כואבות.
דם ילדים צרוב צועק אלי מן האדמה, מפיח בעצמו את חייו מכאיב לי,
ומצחיק אותם.
כבר שנים שהנשים מהמסך מסתכלות עלי עם המבט המסופק שלהן,
עוד שניה הן גומרות, שניה הן מתות, מבפנים, מבחוץ,
על הצוואר, על כל הגוף.
נשים רצות אל מול עיני, חתוליות ומלאות אוויר, דוקרות אותי בטפריהן,
ושיניהן..
אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע רק הצמדתי את הנשק לגרון, כי סבלתי,
וגססתי יותר מדי. אני לא יודע אם אלה היו רחמים או כוח הרצון שגרמו לי
לעמוד, לסבול וללמוד.
התשוקה בשפתיים.
הדמעה בעיניים.
הכאב בגפיים.
הלחץ בחזה.
וכולם מלטשים עיניהם אליי, בזים לי וצוחקים,
שוחה בשלולית מים מדוללת בשתן וחושב שאני בפארק מים.
התשוקה בשפתיים.
הדמעות בעיניים.
הנשק בידיים.
נזרק לצד.
נאכל, עם השיניים,
ונטרוף, עם העיניים,
עד שנגיע למעיים
ונדקור, עם קלשון
ונלקק, עם הלשון
עד שלא יוכל לישון
והיא ישנה, על ספה,
במדבר, בארץ קפואה
רדומה משכרות
מסריחה מסיגריות
מגעילה ומקומטת, זונה זקנה.
אבל שום קיר לא יעצור אותה
ושום צייד לא יהרוג אותה
היא תרוץ חופשיה עד יום מותה
ואת, המשכרת,
תמיד את צוחקת
ומצידך שהשמיים יפלו
אבל לעולם לא תפסיקי לרוץ
ואת, המשכרת,
תמיד את צוחקת
ומצידך שהשמיים יפלו
אבל לעולם לא תפסיקי לרוץ
| |
מכתב עתיק: אני החפ"ש
רצינו לאהוב, רצינו לשקוע, אחד בעיני השנייה, במקום לטבוע בחמלה העצמית המקוללת הזאת.
אמרת משפט אחד, סגרת עניין.
לא רצית את הגעגועים האלה, את הריחוק, את הכאב בלדעת שיש שם מישהו בשבילך אבל הוא לא פה. אולי סגרתי עניין בהנהון, אבל אותו משפט הדהד בראשי בתוהו ובוהו מוחלט כמו הכאב שבליבי.
כן אני מודה, אולי אני חייל, אולי אני לוחם, אבל אני יותר מהכל גם בנאדם שגם לו יש רגשות ורוצה גם להיות מאושר.
החברה הזאת מחליאה אותי. נשבר לי הזין מלראות אדם שלא נותן מעצמו כלום ממשיך את החיים, ואיך שאני נותן את הנשמה שלי לביטחון המדינה, ושהחיים שלי נעצרים.
אולי שמירה בשבילך זה פעם בחודש, אבל בשבילי זה פעמיים ביום.
אולי בשבילך 8 ק"מ זו ריצה בשכונה, אבל בשבילי זה מסע אלונקות.
בשבילך אהבה זה יום יום, ובשבילי זו פנטזיה.
בשבילך פיגוע זה ציקצוק ולהוריד ת'ראש, אבל בשבילי זה לסגור שבת נוספת ולהיות מוכן להקפצות.
מה אני מבקש?
אני לא מבקש משכורת גבוהה או יציאות טובות, כל מה שאני מבקש זה קצת כבוד הוקרה והבנה,
כי אחרי הכל,
אני החפ"ש שיושב ומגן על התחת שלך ברמאללה, בזמן שאתה נהנה לך מהחיים.
את הקטע הזה כתבתי לפני פחות או יותר שנתיים וחצי. נוסטלגי משהו. אולי קצת קיטשי אבל בהחלט נוסטלגי.
| |
אסוציאציות
גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים להצגה הגדולה ביותר בתולדות הדור המזויין שלנו, חושפנית, מטורפת, ומשוגעת, הלא היא סצינת מועדוני הלילה הארצישראלית המצויה.
אני שונא מועדוני לילה, ואת כל קרנבל התחפושות הזה שנמצא שם. אני שונא את מעטה ההנאה שהם משדרים, שמתחתם מסתתרת ערימה של קיא זרע ורפש. את הערב כמובן אתה חייב להתחיל עם משקה אלכוהולי שבחיים לא תהנה מהטעם שלו אבל יסדר לך את הערב כי הוא לא יהיה אותו דבר אם תהיה צלול. וכמובן שמפה אפשר להגיע למחשבה: "למה הוא לא יהיה אותו דבר אם לא תהיה צלול?", והתשובה לשאלה הזאת, היא שהכל שם זה חרא, והאלכוהול הכבד שבעצמו הוא חרא טהור יגרום לך "להיפתח" ו"להשתחרר". אי אפשר להפתח ולהשתחרר גם כשאתה צלול? בטח שלא, כי כל הקטע של מועדוני לילה הוא עניין המצוד, שגם אותו אני לא סובל.
תמיד שהלכתי עם חברים למועדון, הם בחיים לא באו בשביל באמת להתפרק או להנות סתם, הם באו תמיד במטרה לזיין. וזהו הטבע האנושי במלוא הדרו! בואו לראות איך הטווסים טורפי הנבלות הלבושות בלבוש פרובוקטיבי, באים וצדים את טרפם הריק מתוכן, תוך כדי קריאות חיזור שיוצאות ממיתרי קול חרוכים מסיגריות וספוגים באלכוהול, כדי לקיים מצוות פרו ורבו ושיבואו ויטפחו להם על הכתפיים ויגידו להם: "ווואלה, איזה גבר אתה!!". וכל זה על רקע שירים מתקתקים עד כדי גועל שמתנגנים בליווי באסים שאחרי זה עושים לך צלצולים באוזניים.
אני לא אשקר לכם ואני לא אגיד שאני לא הייתי חלק בזה. הייתי. ואז זה נראה לי ריקני. אז הייתי צופה מהצד איך כל החברים שלי ממזמזים מכל הבא ליד ואני נשאר לבד. ואז זה נראה לי מייאש. אז הלכתי לצד ועישנתי לפחות איזו חצי קופסה. ואז זה נהיה לי מדכא. אז הלכתי לצד כי גם ככה היו לי את הצרות שלי והתחלתי לבכות, תוך כדי שחברים שלי קלטו שמשהו נשבר אצלי ואז הם באו לנחם. ואז הכל נהיה מתסכל, והתחלתי ללכת מכות עם מישהו שהסתכל מהצד וצחק עלי. אני לא בנאדם שהולך מכות בדרך כלל. אבל באותה תקופה זה קרה לא מעט, כי היה בי כל כך הרבה כעס עצור שהיה לי קשה להחזיק בו. החברים שלי החזיקו אותי ומזל שהם היו שם, כי היינו הורגים אחד את השני.
ואז הפסקתי להגיע. כי נמאס לי מהשואו הזה. ואז הפסקתי לצאת, כי נמאס לי מהכל.
"אני פחדתי שזה יקרה, ועצוב לי שזה הגיע למצב הזה", אמר לי אחד החיילים כשהחלטתי לעזוב את הפלוגה. כל אחד הרגיש שהוא היה צריך להגיד משהו, אבל אף אחד לא אמר כלום, חוץ ממנו. שנתיים של הניכור החברתי הכי גדול שעברתי נגמרו. שנאתי להיות מוקף באדיוטים. באנשים אטומים שאדישים לסבל של האחר. באנשים שכל כך פקפקו בי עד שהם גרמו לי לפקפק בעצמי. אלה היו שנתיים מהצבא שלי. והשנה האחרונה גם לא היתה דבש. ובאזרחות ניסיתי לעכל את הכל, וזה היה יותר מדי. שנאתי את עצמי. כעסתי על עצמי. התחרטתי. ובעיקר הרגשתי אשמה. המון אשמה.
גברתי, את לא הראשונה שדוחה אותי, ולא האחרונה.
אולי אני אחפש אושר במקום או בסביבה אחרת.
ואולי אני אחפש אותו במקום עמוק יותר.
ואולי אני אמצא, או מצאתי אותו.
ואולי הוא לא נמצא מסביב?
ואולי הוא בתוכי?
במצולות?
בעומק?
בנפש?
בי?
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המתריס