על החיים ועל מה שלידם

רציתי לספר על יום כיפור אחד, וגם אצלי אחד מהמשמעותיים ביותר בחיי אם לא ה-... היה בדיוק אותו אחד מלפני 40 שנה,

אוקטובר, שנת 73.

גרנו אז באילת, משפחה קטנה. האיש שלי של אז, אני, הבן הגדול שהיה בן 3 וקצת, וגם הקטנה - אז בת 4 חודשים.

כל יום כיפור בערך מגיל 12-13 נהגתי לצום. לפעמים רק חצאי ימים, ולרוב צום מלא, של יום שלם, "כמו הגדולים".

בערב יום כיפור של אותה השנה הייתי עסוקה בבישול הארוחה המפסקת, ובאפייה של עוגות שמרים שלמדתי

להכין ימים מספר קודם. כל כך התלהבתי מהקלות של הכנת עוגות השמרים שאפיתי המון עוגות באותו יום שישי שהיה גם

(כמו היום) ערב יום כיפור 73 - 6 או 7 או אפילו יותר. תבניות מאורכות ממתכת נכנסו ויצאו מתנור האפייה, ובהן
העוגות הנפלאות, חלקן מחביאות בתוכן מגוון פירות יבשים קצוצים, אגוזים ושקדים, ותפוחי עץ חתוכים לקוביות קטנות
וקינמון,  וחלקן מגולגלות למעין רולדות עוטפות בתוכן שוקולד , קקאו או ריבה. ריח נפלא נישא באוויר. וזממתי שעם
פרוסת עוגה אחת או שתיים וכוס קפה אסיים את הצום, למחרת.

האיש שהיה איתי אמר שהוא לא יצום, והחלטנו שהוא יקח את הגדול בבוקר לחברים. ילכו שניהם, הוא ברגל והבן על

תלת אופן לבית החברים שמול הים, יישארו שם למספר שעות עד מעט אחר הצהריים, לא מעבר לשעה 13:00 הם

יחזרו הביתה, שעות בודדות לפי סיום הצום. לאחר שהם יחזרו הם יאכלו, ואני אשכיב את הגדול לשנת הצהריים,

וזהו. קצת לפני סיום הצום אולי נלך כולנו לבית הכנסת הסמוך לתפילת הנעילה, ואז נחזור ואסיים את הצום.

תכננו ממש הכל עד למוצאי יום כיפור. העוגה שיקח לחברים, והכל. אני בינתיים אשאר בבית עם הקטנה, ואצום

ככל שאוכל. הכנתי לי ערימת עיתונים, וספרים, וקיוויתי שהיום השקט הזה יעבור מהר ובקלות.

לאחר הארוחה המפסקת הקלה, הקפה האחרון של לפני הצום ופרוסת העוגה (שהיתה טעימה להפליא) שלצידו

נכנסנו בקלות לשקט של היום המיוחד המייסר והמהורהר הזה. כאשר ירד הערב והחל להחשיך והאוויר היה טיפה קריר

יותר הסתובבנו קצת בשכונה עם עגלה אחת, ועם טיולון אחד בשביל הגדול, למקרה שיתעייף, למרות שלרוב הוא העדיף

על הידיים במקרים כאלה, אבל ליתר בטחון. הכל היה שקט ונהדר, והכבישים ריקים. הילדים נרגעו, ואנחנו חזרנו

הביתה.

למחרת הכל תקתק בדיוק כפי שתיכננו. השעה 13:00 חלפה, והם עדיין לא חזרו. זה נראה לי מוזר.

גם מכוניות נשמעו ברחובות, לא מעט.  חשבתי לעצמי - אולי תיירים ששכרו רכב ולא יודעים דבר על היום המיוחד הזה

הם אלו שנוסעים. אבל ככל שחלף הזמן ראיתי שלא תיירים אלו, אלא רכבים צבאיים ואחרים.

קצת לפני השעה 14:00 צלצל הטלפון. האיש סיפר שהוא כבר מגיע, הם התעכבו קצת בבית החולים, הוא יספר לי

כאשר יבוא. שאני לא אדאג, הכל בסדר. גם הילד בסדר. עוד בטרם הסתיימה השיחה, נשמעה  אזעקה. מחרישת אוזניים,

ומטוסים מעל, ואנשים החלו להתרוצץ ולחפש  מישהו שיפתח את המקלט. פתחתי את הרדיו, וכבר נשמעו

סיסמאות.

הם הגיעו תוך שעה קלה - בערך ב-15:00.  הילד נראה בסדר, וגם האיש. הוא ביקש שלא אשכיב את הילד לישון.

הוא סיפר סיפור מוזר - הם היו כאמור אצל החברים, תוך שהם יושבים בסלון, מדברים ומעבירים את הזמן, הילד יצא

למרפסת הסמוכה. מכל הדברים שהיו שם דווקא חבל הכביסה ריתק אותו, ובמיוחד האטבים שאחזו בבגדים מעטים,

בתחתונים וגופיות של החבר. הילד הסיר את האטבים וחזר והידק אותם לחבל, וכך עד שאחדים מהם התנתקו ונפלו,

ובעקבותיהם גם מעט הבגדים שהיו תלויים. מפעם לפעם הוא דיבר ספק לעצמו ספק עם אביו ועם החברים,

ואז היה שקט, ולאחריו הם שמעו חבטה. מלמטה.  ושוב שקט במרפסת והילד לא היה שם. אבא שלו רץ

למטה מהקומה השלישית של החברים, ושם הוא מצא אותו מוטל, עם איזה זוג תחתונים בידיו. והוא בכה.

אחרי כמה שניות של שקט הוא בכה. הם נסעו לבית החולים לבדוק אם לא קרה לו משהו, אחרי הכל הוא

נפל מקומה שלישית. הוא בוכה ואולי חטף מכה רצינית. בבדיקה קצרה לא נראתה אף לא שריטה. כלום.

בבית החולים בדקו אותו, ואחד הרופאים אמר לאיש - קח אותו הביתה, נס קרה לך, והילד יצא בלא כל פגע

מנפילה שהיתה יכולה להסתיים באסון. תברך הגומל, ותדאג שלא ירדם לזמן ארוך. תעקוב אחריו. האם הוא מקיא?

האם הוא ישנוני מעבר לרגיל? האם הוא ממקד את המבט? או אולי לא? אם משהו ייראה לכם חריג - כל דבר - תבואו.

האיש שם לב שתוך כדי שהוא מחכה למכתב השחרור נוצרת תכונה מאד מאד מיוחדת בבית החולים. נוהל חירום,

ונאספים רופאים בחיפזון, ואחיות גם כן. הוא יצא מבית החולים, לקח מונית הביתה, וכבר במונית שמע את הסיסמאות.

קראו לו. השמיעו גם את הסיסמא שלו, של אחד מגדודי הרגלים.

הילד הרגיש טוב. האיש אמר - אני תיכף צריך לזוז. לקח מעט דברים, ואת כל העוגות חוץ מאחת, שתהיה בשבילנו,

וזהו. תוך שעה הוא כבר היה מוכן, נשיקות לילדים, לתנוקת בת 4 החודשים, לגדול בן השלוש וקצת, וגם לי,

"תשמור על עצמך ותכתוב", אמרתי לו, - ביקש שאשמור על הילדים ונסע. והוא גם חזר, אחרי איזה כמעט חודש.

חודש קשה, כי הוא לא כתב, ולא ידעתי מה קורה איתו. אבל - הוא חזר. והוא היה אחר כשהוא חזר. אבל הוא חזר.

וזה היה יום הכיפור ההוא בשבילי.

זה היה בבוקר אחד די קריר. כאמור לפני כמעט 10 שנים. הבוקר ההוא כמו כמעט כל הבקרים היה לחוץ.

כבר נפרדתי מהאיש לשלום כשהמונית צפרה לו בחוץ, קצת לפני שיצא לעבודתו, כבר הערתי את הצעיר,

והוא התארגן לקראת בית הספר, כבר סיימתי כמעט להכין את הכריכים, לצעיר ולי.  כל מה שנשאר הוא

לארוז את הכריכים, להוסיף בקבוק מים לילקוט שלו,  לבדוק שלכלבה האהובה יש די אוכל ושתייה,

 להפרד גם ממנה לשלום, ולצאת. להסיע את הצעיר לבית הספר ולהמשיך ישר לעבודה.   יום שגרתי.

ואז שמענו את היללה החלשה הזו מחוץ לדלת. כשפתחנו את הדלת גור חתולים הביט בנו, וכבר ניסה

להתקרב מעט אל רגלינו, להתחכך בהן.  הצעיר אמר - "הוא בטח רעב. בואי ניתן לו משהו לאכול." לקחתי

קערית קטנה, ומלאתי בה קצת חלב, והוצאתי אל מחוץ לדלת. אמרתי לו - "אני אקח אותך עכשיו לבצפר,

ואמשיך לעבודה. אם הגור יהיה פה כשנחזור אחר הצהריים נכניס אותו הביתה, או שנחשוב מה

לעשות בו. (אני לא מתה על חתולים.) אם הוא לא יהיה - אולי זה סימן שאחד מהשכנים לקח אותו. הרי זה

בית משותף. או שהוא פשוט חבר לחבריו חתולי הרחוב". נסענו, וכאשר הוא חזר מבית הספר הוא התקשר.

"אני בבית, והחתול עדיין מחוץ לדלת. הוא חמוד".

כשהגעתי הביתה כעבור כשעה וקצת, ראיתי אותו שוב, והחלטנו להכניס אותו. תחילה קשרנו את הכלבה,

אחר כך השארנו את הדלת פתוחה קצת, והוא נכנס וישר טיפס על השולחן. שם נתנו לו צלוחית עם מעט גבינה.

"יש לו צבעים כמו של ביסלי", אמר הצעיר. "נוכל לקרוא לו ביסלי". "בסדר" אמרתי. "ביסלי. קודם נראה

איך הכלבה מסתדרת איתו, וגם נצטרך לשאול את אבא." שחררנו את הכלבה, והיא רחרחה אותו קצת,
התקרבה, אבל לא נגעה בו לרעה. כשהוא רצה להתרחק ממנה הוא טיפס למקום גבוה, שם לא תוכל להשיג

אותו. לשידה או לשולחן סמוך.

בינתיים חזר האיש מהעבודה. קצת ליטף, קצת הביט פה ושם, ואמר - "היא חמודה, אבל היא מכוערת נורא.

נראה לי שזו חתולה. אבל למה שניקח אותה? הרי יש לנו כבר כלב, ונצטרך לקחת אותה לחיסונים, ואולי גם

לעיקור, כשיגיע הזמן. היא חמודה, אבל מכוערת נורא", הוא סיכם. ואני אמרתי - "אתה יודע שאני

לא אוהבת חתולים. אבל כשמישהי כבר מחליטה לאמץ אותי - אז ממש לא משנה לי אם היא מכוערת או לא,

וברור שניקח אותה לחיסונים".

וכך היא אימצה אותנו ואנחנו הסכמנו. ומאז השתנו חיינו. היא שינתה את חייו של כל אחד ואחד מאיתנו,

היא היטיבה עם כל אחד ואחד מאיתנו בדיוק במקום הכי נכון, הכי מדוייק.

הכלבה שסבלה מחרדת נטישה תמידית ומידי בוקר פרצה ביללות ובבכי כאשר עזבנו אותה - מי לעבודה

ומי לבית הספר - פתאום כבר לא היתה בודדה, והיתה לה חברה-אחות להיות איתה ולהשתעשע איתה.

היא כבר לא יללה בבקרים.

ראיתי שרץ עכשיו שאלון על עבודה, וזה נתן לי רעיון לכתוב קצת על העבודות בחיי, ובעיקר אלו של פעם מזמן. 

המצב התעסוקתי שלי לעכשיו - עובדת, אבל אני בתקופה של מחשבות אם לצאת לגמלאות או להמשיך.
אם באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על החלטות בכל מיני צמתים של החיים, על הצורך לדמיין איך זה יהיה

בכל מיני אפשרויות של בחירה, וממש לנסות לדמיין את עצמי בדרכים שונות, אז בימים אלו זה קורה לי לא

מעט בדיוק בנושא הזה - של העבודה. לפעמים אני מרגישה שכבר עבדתי מספיק ודי, וזה הזמן לנוח קצת

ולעשות דברים אחרים. אבל מצד שני אני מרגישה שאני עדיין תורמת ו"במלוא כוחי" - אולי לא ממש "במלוא"

כי כבר היו לי תקופות חסונות יותר, אבל בכל אופן - מסוגלת להמשיך עוד ולעשות את זה טוב. 

כמה שעות ביום אני עובדת - בשנים האחרונות זו משרה מלאה בשעות שפויות 7:30 עד 15:30.
8 שעות ביום.  אני לא נשארת לשעות נוספות. אבל היו שנים שעבדתי במספר עבודות שונות מידי יום כמעט,
ואז גם שעות העבודה שלי היו ארוכות מאד. להגיד או לכתוב "מצאת החמה עד צאת הנשמה"
לא יהיה סתם ביטוי קלישאתי, כי היו ימים שיום העבודה התחיל עוד קודם לצאת החמה, באחת
האשמורות של הלילה, והסתיים ...  לא יודעת מתי. כמעט שלא נותר זמן לדברים אחרים,
עד שהבנתי שאני בסוג של בעיה, שכל התחום הזה  הפך להיות כפייתי משהו. ושזה פגע באורח
החיים הרגיל, הנורמלי, ובעיקר - שאני כנראה עומדת לאבד משהו אחר, חשוב בהרבה יותר.
כל העניין הזה דרש תשומת לב מיוחדת, טיפול. וכך עשיתי, ונרגעתי. 

מרוצה מהתנאים? מהעבודה? מהשכר? - כן. הנה, זו שאלה שאני יכולה להשיב עליה בקיצור. כן, מרוצה. 

באילו עבודות הספקתי לעבוד - לפני שאכתוב באילו עבודות הספקתי לעבוד, עלי לציין שהתחלנו לעבוד בקיבוץ
כבר בהיותנו בכיתה ד'. אחרי שעות הלימודים. בתחילה זה היה חצי שעת עבודה מידי יום, וככל שגדלנו
גם עבדנו יותר שעות ביום, עד לשעתיים וחצי, אחרי או לפני שעות הלימודים. 

אני זוכרת שלהעניש ילד בכך שהוא לא ילך לעבוד ביום מסויים בגלל איזה דבר שעשה נחשב לעונש חמור
מאד.  ולפירוט העבודות - עבודות חקלאות בקיבוץ - עישוב עשבים שוטים (יבלית, רג'לה ועוד... )
בשדות בוטנים, פלפלים, עגבניות, איסוף זחלי פרודניה בשדות שתילי הבוטנים. זריעת פקעות סייפנים,
זריעת בוטנים, איסוף תפוחי אדמה, איסוף בוטנים, קטיף תפוזים, קטיף פלפלים, מיון הסייפנים ואיגודם
לאגודות, מיון פקעות הסייפנים לפי גדלים שונים, וגם ניקוי הפקעות מציצי השורשים והכנתם לזריעה מחדש.
מתן חיסונים לתרנגולות נגד איזו שהיא מחלה איומה שכבר שכחתי את שמה. אולי ניו קאסל
או 'קללה' אחרת. העבודה המסויימת הזו נעשתה בשעות הלילה, והחיסון נמרח במין מברשת קטנה
ומיוחדת בפי הטבעת של התרנגולת. זו אגב הייתה העבודה היחידה שכאשר במקרה נודע לאמי ששובצתי
אליה היא 'העזה' והתערבה ואמרה שהיא לא מסכימה בשום אופן שאעבוד בה. גם בגלל שזה בשעות הלילה,
וגם בגלל שהעבודה הזו לא לגילי. זה היה מאד נדיר שהורים התערבו בשיבוץ לעבודות

בקיבוץ של אותם ימים. אני בינתיים כבר הלכתי לעבודה בלילה השלישי ברציפות. כעבור איזו שעה וחצי ראיתי
את אמי מגיעה, ניגשת לאחראי ומושיטה לו פתק שרשם סדרן העבודה. זו הייתה פונקציה מאד רצינית, סדרן העבודה.

היא אמרה לו שאם דחוף להם לעשות את העבודה הזו היא מוכנה להחליף אותי. וכך שיחררו אותי,
כשעה לפני תום המשמרת, ובפעמים הבאות ששובצתי ללול זה כבר היה לאיסוף הביצים, השכם בבוקר,
או להאכלת התרנגולות. 

עבודות נוספות שעבדתי בקיבוץ - במטבח, וכן תורנויות בחדר האוכל בשעת ארוחת הערב, בתקופה שכו-לם אכלו שם. (כי עכשיו זה כבר לא כך). העבודה כללה הגשה, איסוף הכלים המלוכלכים, ניקוי השולחנות,
פינוי וניקוי עגלות ההגשה, איסוף כל מה שנותר, פינוי הזבל ולבסוף טאטוא ושטיפת הרצפה.  
עובד מיוחד היה אחראי לנושא שטיפת הכלים.

עוד עבדתי במפעל של הקיבוץ (לא אכתוב את שמו), עבודה מונוטונית משהו, אך דרוש היה חוש טכני

מסויים לטיפול בתקלות שארעו במכונות לעיתים תכופות, וכן עבדתי גם במעבדה של בית הספר בקיבוץ,

ובפינת החי. 

אם הייתי מנהלת חברה או מקום שבו עבדתי הייתי עושה משהו אחרת? מתנהגת אחרת כלפי העובדים שלי? 

האם התפטרת פעם? למה עשית את זה? כן, פעם אחת כי עברתי מקום מגורים, ממקום אחד למקום אחר רחוק ביותר מ-40 ק"מ, ופעם נוספת כי הייתי צריכה לשנות היקף משרה ולעבוד במשרה חלקית למשך תקופה,
ולא איפשרו לי. לא ארחיב על זה כעת.

האם פיטרו אותך? על רקע מה? לא פיטרו אותי. 

אם היית בוחרת עכשיו מקצוע ועבודה חדשים מה היית רוצה לעשות או ללמוד? מזה כשנתיים אני לומדת
במקביל לעבודתי משהו אחר ושונה, מתוך מחשבה אולי לעסוק בזה יום אחד. גם על זה לא אפרט בינתיים.

את חושבת שהיית יכולה לעבוד מהבית? היית רוצה? בעבודה הנוכחית לא נראה לי שהייתי יכולה לעבוד מהבית ומצד שני – מקום העבודה שלי ממש קל"ב. אבל – אם הייתה מתאפשרת לי עבודה שבחלקה היא עבודה מהבית ובחלקה לא – הייתי שוקלת בחיוב.

אם היית זוכה בכמה עשרות מליונים ולא היית צריכה לעבוד לפרנסתך - האם היית עובדת בכל זאת?

אם........ חלום נחמד דווקא, וכן, הייתי עובדת בכל זאת. 

הרוב עניין של בחירות בצמתים של חיינו, ובמקרה הזה אני לא נוהגת להצטער על הבחירה, או לחשוב
הרבה מדי על ההשלכות של בחירה באחת מהדרכים האחרות של אותה צומת לעומת זו שבה בחרתי.
הבחירה - לא תמיד קלה. אבל ברגעים האלו קצת לפני שעושים אותה - בדיוק אז נדמה לי שכן צריך לחשוב
את כל ה-'מה אם...-ים'... על ההשלכות של האפשרויות השונות והאחרות, של הנתיבים השונים.
לנסות לדמיין, או ממש לנסות לראות אותנו 'שם'.

אני לא בטוחה שמחשבות כאלו בדיעבד וכעבור זמן היו תורמות לי במשהו, סביר יותר שהיו מייסרות מאוד,
או לחילופין משמחות מאד. ב"משך חיים אחד" לא הוענק לי די זמן כדי לבחון באמת ולחוות את כל
הדרכים בכל הצמתים, ועם כמה שזה כואב מה שנותר ומה שצריך הוא פשוט - לקבל החלטות, ולבחור,
ולהיות שלמים עם ההחלטות שקיבלנו, ולחיות הכי טוב שאפשר איתן ובגללן.  וכמובן - אם הבחירה
לא טובה לנו - לעשות מעשה אמיץ, ולקחת פסק זמן, ומחשבה נוספת, ולבחור דרך שונה, אחרת.

סוג של להתחיל מחדש. חוויתי גם כאלה, התחלות מחדש.

מקרה אחר ושונה הוא כשדברים "נוחתים" עלינו מלמעלה בלא שנתערב. גורל, כח עליון אני קוראת לזה –
מלחמה, צרה צרורה, מחלה קשה או אסון בלתי נתפס. אכן אלו הם דברים שמתרחשים שלא כפי שהייתי
רוצה שיקרו. נדמה לי שכל אחד צובר כאלה במהלך חייו. המחשבות של "מה אם...." קשות. לרוב.
בכל אופן כך זה באלו שאני צברתי. מרסקות לפעמים, ולכן אני משתדלת שלא לדמיין לי סרטים של
מה אם... במקרים שכאלה. לא רוצה שזה יחזיר אותי למקומות המכאיבים ההם.

מקרה אחד –

בדיקת מי שפיר בהריון עם שלישיה (סיכון למוות עוברי לאחר הבדיקה כ-0.08% או יותר - המדובר על
לפני כ-20 שנה), שמירת הריון אחרי הבדיקה תפחית את הסיכון - נאמר לי, ואז - תוך שבוע וחצי – איבוד השלישיה, וכל מה שכרוך בכך. בתוך כל האבל על האובדן, הכאב, ההתרסקות – הגיעה התשובה לבדיקת
מי השפיר. לא זוכרת את הנוסח, אבל בשורה התחתונה – לא נמצאו מומים בעוברים.
לא יעזור לי אם אחשוב על מה היה אם... אם אחשב כל יום בני כמה יכולים היו להיות, ומה יכלו לעשות ולאן יכלו להגיע, ואיך יכולים היו להיראות וכו'. לא יעזור, ואני ממעטת במחשבות ובחישובים.

מקרה שני –

אהבה גדולה, ענקית. אני עם שני ילדים – בן 8 ובת 5. אנחנו ביחד כבר כמעט שנתיים. מחליטים למסד,
מספרים לאמא שלו, והיא לוקחת אותי לצד ואומרת – "אני חושבת שיהיה לו קשה מדי לגור איתך
ועם שני הילדים, תצטרכי לבחור בילד אחד בלבד. או בבן, או בבת." הבחירה שלי המתבקשת – ניתוק יחסים מוחלט מהאהוב. לא עצרתי לברר מה דעתו על הדברים. הכאב היה צורב מידי ולא איפשר מחשבה צלולה –

אולי הוא חושב אחרת? אולי בשבילו זה כן בסדר? זה לא קשה מדי? באותה נקודת זמן אני ממשיכה עם שני הילדים. [אחר כך נוסף עוד].  אין בי שניה של חרטה.

שני מקרים מתוך הרבה - של בחירות מצד אחד, ושל גורל מאידך.

אני חושבת שהיום זה כבר די שגרתי, עם הפייסבוק וכו', אבל פעם ... זה היה קצת יותר מסובך.

היו הפורומים, שהכותבים בהם היו בדרך כלל קבוצה שחבריה לפחות התעניינו באותו נושא.

השתתפתי במספר פורומים ובמספר פלטפורמות - IOL, Ort, תפוז וכו', אבל ניהלתי שניים.

באחד מהם - פורום לאדינו, ניהלנו מפגשים די ברצף, טיולים, והליכה משותפת להופעות,

בתי קפה ופיקניקים, וכאשר לא עלה בידינו לארגן מפגש אפילו היו כעסים של כל מיני אנשים

על "הזנחת הנושא", ובקשו מפגשים תכופים יותר.

בכל אופן, את המפגש הראשון של הפורום עשינו כמו המון מפגשים אחרים שנעשו שם, ביוטבתה 

בעזריאלי. מקום מרכזי, קרוב לתחנת הרכבת מהדרום וגם מהצפון, במרכז שלכל אחד יש נגישות אליו, 

אידיאלי. הגיעו האנשים, ובין היתר גם אשה בגילי, שהגיעה עם בִּתה. למרות שהשיחות

שהתנהלו היו כלליות מאד, ובין הרבה אנשים, לאשה הזו הרגשתי חיבור מסוג אחר,

חיבור של כאילו היכרות קודמת, או אולי היכרות קרובה מאד אחרת, שלא הצלחתי להסביר לעצמי. 

אותה אישה ובתה, היו גם הראשונות להפרד מהקבוצה שהתגבשה באותו ערב, משום שהיו

להן סידורים אחרים.  הן גם לא הגיעו למפגשי הפורום האחרים ואפשר להגיד שהקשר איתם נותק למשך

יותר משנתיים.

לימים, כאשר בתי סיפרה לי שיש לה חבר, כמובן שהתרגשתי, וכאשר הבנתי שזה רציני, הזמנו את

ההורים של הבחור, לפגישת היכרות.  קבענו תאריך והגיעה המשפחה שלו. כאשר פתחתי

בפניהם את הדלת מולי עמדה בין שאר בני המשפחה שלו, אותה אשה של מפגש הפורום

הראשון ההוא, הפעם על תקן אמו של החבר של בתי. לימים - אמו של בעלה.  הקשרים בינינו

היו מצויינים. עד יומה האחרון, לפני קצת פחות משנה. במפגש הפורום הראשון ההוא פגשתי את מי
שלימים היתה המחותנת שלי, ואת בתה.

פגישת אינטרנט נוספת - הוא כתב בפורום אחר שניהלתי - המון שירים וסיפורים, שנגעו לליבי. לעיתים היה

זה הכעס, לעיתים המחאה שהורגשה בהם, לעיתים הרגישות והעדינות, והמון תחושת ה'אובדן', אבל

לא רק, משהו שהרגיש לי כמו "ילד הולך לאיבוד..." כך הרגשתי לא פעם למקרא הדברים. הוא היה לאחר

שירותו הצבאי לפחות חלקי, והתעניין במוסיקה, ובעיקר ברוק, רצוי רוק כבד, אפל.
הוא כתב על תקופת בית הספר, על חוויות מימי השירות הצבאי, על התלבטויות ואובדן דרך,
על דימוי עצמי, על תקופות שונות של 'מחוץ לבית' באיזה קיבוץ ועל האשה שאימצה אותו שם לתקופה,
התאהבות ראשונה, ועוד ...

היו שיחות גם מעבר לפורום, במסנג'ר. ובהן שיחה אחת שזכורה לי, בה סיפר לי שהוא נוסע "למצוא את

עצמו".  אבל לא לאותם מקומות שאליהם נוסעים כולם, אלא קרוב יותר - לאירופה. "באירופה הרבה יותר

יקר למצוא את עצמך", אמרתי לו באיזו שיחה. "מה תעשה אם יאזל הכסף ועדיין לא תמצא את מה שאתה

מחפש?"
"אז אחזור, אבל לא יודע אם אחזור הביתה", הוא אמר.

איחלתי לו בהצלחה, והוא נסע, וכעבור שבוע , קצת יותר או קצת פחות שוב ראיתי אותו במסנג'ר

ושאלתי אותו איך שם, והוא סיפר לי שנגמר הכסף והוא חוזר, אבל לא לבית אמו. "אז לאן?"

שאלתי אותו.  הוא לא ידע.  אמרתי לו שאם לא יהיה לו איפה להיות אולי יוכל לבוא למספר

ימים אלי, ובכל מקרה שאני צריכה לשאול גם את האיש שאיתי, אם הוא מסכים. האיש שאיתי

הסכים, וכך כעבור מספר ימים כאשר הוא כבר חזר לארץ הוא שאל - "אני יכול לבוא אליך?" "כן" - אמרתי.

וסיכמנו שאפגוש אותו בתחנת הרכבת של חיפה. הבאתי אותו לביתי, ומה שהיה אמור להיות רק

למספר ימים נמשך ליותר משנתיים, בן נוסף למשפחה - כך הרגשתי. עם הפסקות קצרות פה ושם. 

אחר כך תקופה מסויימת שמרנו על  קשר, (שיחות יומולדת וכו') ועכשיו כבר לא.

לפעמים אני מתגעגעת, כמעט תמיד אני חושבת עליו. אבל לא יוצרת קשר.

קנקן כתב פוסט על סקס במקרר וחיות אחרות

ורשימתו הזכירה לי עוד סיפור סקס במקרר וחיות אחרות

זה קרה בקיבוץ שגרתי בו בשנות ילדותי ונעורי, עד אחרי הצבא.

תמיד היו משאירים במקרר הגדול של המטבח המשותף ארוחת לילה, לכל עובדי משמרת הלילה במקומות

השונים, והיו הרבה כאלה - עובדי הרפת, והלול, אותם שקמו להשקייה מאוחרת או לקטיף מוקדם במיוחד,

שומרי ושומרות הלילה וכו'. כמובן שבאותו מקרר איחסנו במקום שמור ונעול גם מצרכים שיועדו להכנה

ביום שלמחרת לכל חברי הקיבוץ.

 היה לנו מורה לטבע, איש יקר בשם שמעון דרזנין ז"ל.  באותו ערב הוא השאיר במקרר של הקיבוץ

חומר יקר ערך - סְפֶּרְמָה של פַּר, בצנצנת זכוכית.  הוא תיכנן להעביר הרצאה למחרת בבוקר

לרפתנים הקבועים, במעבדה של הקיבוץ, שלא היתה אלא צריף עם הרבה מבחנות,

וחומרים מסודרים בצנצנות בגדלים שונים, בתוך ארון ובמדפים פתוחים, ובחדר סמוך

אולי 3-4 מיקרוסקופים, וכמה מבעירי בּונזן (אם אני זוכרת נכון את שמם), כיורים וברזים, וזהו, בערך.

מקרר לא היה באותו צריף מעבדה, ולכן הוא השאיר את "נושא ההרצאה"

במקרר היחיד של הקיבוץ, בפינה אחת מתוך התא הפתוח לטובת עובדי משמרת הלילה.

למחרת כאשר בא לאסוף את הצנצנת עם התכולה, הוא הופתע לגלות שנעלמה.   למיטב זכרונו,

כך אמר, הוא אכן רשם בחתיכת פלסטר "לא למאכל" ואף זכר שהדביק את הפלסטר על הצנצנת. 

אך לא פעם נהגו חברות הקיבוץ ובפרט המטפלות והאקונומיות לרשום זאת רק בכדי למנוע

מאנשי משמרת הלילה להינות ממטעמים שלא היו מיועדים להם, אלא לטף.  מיני פודינגים, מעדני ג'לי

ומעדנים אחרים.

בכל אופן - עד עצם היום הזה לא נודע מי "נהנה" מתכולת אותה צנצנת, ואכל את תוכנה. 

אולי במחשבה שהיה זה לֶבֶּן או אולי מעדן אחר.