משהו מתוחכם

אני רוצה לאסוף אותם ולחבק אותם חזק חזק. ולא לעזוב עד שהדמעות ייעלמו.
אני רוצה לשיר להם שיר ערש בקול לוחש ומלטף שימשיך לחלומם. אני רוצה להגיד שהכל יהיה בסדר מבלי לדעת אם באמת כך יהיה
ואף להבטיח שיבואו ימים טובים יותר מבלי להסתמך על כלום.
אני מפחדת שיפלו לתהום הזאת. ימעדו ולא ישימו לב. תהום חשוכה גדולה שקל להגיע אליה אך קשה ,
כל כך קשה לצאת ממנה. הקשיבו לקולי ולכו אחריו כמו עדר אחר רועה , אל תתעלמו מהאזהרות שנמצאות לפניכם כי ניתן למנוע את האובדן.
התמימות היא יהלום שיש להגן עליו בכל מחיר. יהלום גדול ובוהק חצוב מהמערות העמוקות ביותר בטבעו של האדם.
התמימות מונעת כאב מיותר והרי למה לכאוב ועל מה?
אני רוצה להציל אותם ולתת להם מחסה מפני גשם זלעפות של עצב ואכזבה.
אני רוצה לאחוז בהם  ולנער אותם עד שיבינו שהגיעו לחוף מבטחים והגלים כבר אינם אלא רק ים עומד.
אבל אני לא יכולה. לא יכולה להציל אותם . אני רק יכולה לנסות להגיע אליהם.
אל הילדים השבורים.

שאלתי את אמא "אמא ,את עצובה?" . והיא עם דמעות בעיניים אמרה לי שכן.
אני לא אוהבת לראות את אמא כל כך מותשת.
"אמא את יודעת מה הדרך הכי טובה להתמודד עם משברים?" ניסיתי לעודד.

"מה?" שאלה בחזרה.
"להכחיש" עניתי.
שתינו צחקנו בהתחלה  אבל אז אמא חזרה להיות עצובה.
"ניסיתי" היא אמרה לי "ניסיתי כבר להגיד שהכל בסדר."

"זה עובד לי מצויין. " אמרתי. "מתחת לחיוך שלי מסתתרות הרבה דמעות , מספיק שהחיוך ירד ואני בוכה יחד איתך"

המשכנו לצחוק עוד טיפה , ואחר כך אמא נרדמה.

עכשיו אמא לא רואה . רק עכשיו אני בוכה.