אהבה קטנה מתכווצת בתוכי כרגש מבוזבז.
במילים שקטות אני אומרת את שלא יכולה להרגיש, כי אהבה זה מעבר למילים ומעבר
לשתיקות שבין המילים והרגעים. הרגש הנעים הזה יוצא ממני בנזילה בלתי פוסקת, כמים
בנהר שוצף, ללא סוף.
הליכות נשנות וחוזרות של אהבה בין הרגליים, על גבי האספלט
הנעים, לא דוקר ולא פוצע, אלא אוהב ומלטף יותר מכל ויותר מהכול. עוטף כנשמה אמיתית
שבאה לשמור ולאהוב.
המילים שיוצאות מפי בסוף שבוע גשום ושוטף, כשוטף את כל כולי,
אך רגשותיי נשארים להם בתוכי, אותם אי אפשר לשטוף.
מלאת משמעות אני, בין האתמול למחר, מחפשת את היכולת האמיתית לבטא את עצמי עד הסוף,
להבין את הרגש הזה אחת ולתמיד, בלי לחפש יותר מדי מסביב, אלא פשוט להיצמד לאמת ואל
מה שנגלה למולי ולהישאר דבקה בזה ולא בשום דבר אחר, בזה, בי, בעצמי וברגש שמתעופף
לו ברוח הקרירה, כנשימה חדה של אמת הבאה לכיווני. עד אליי ועד הסוף.
היצמדות למגע
ולרוך, לרוגע שזה משרה על חיים עמוסים, הופך אותם למלאי כל טוב עוד יותר ממה שהיו,
כי ככה זה באהבה, זה אמיתי וזה באמת. זה יותר וזה הכול. זה הרגש שנמצא עמוק בפנים
שאומר את הדברים הכנים יותר מכול.