הכל נורא לחוץ ועייף, זאת תקופה כזאת. מצד אחד לא בא לי שזה יגמר, ומצד שני אני רוצה קצת לנוח.

באיזשהו מקום אני גם קצת מפחדת, שפתאום כשזה יגמר הכל יהיה לי פחות חשוב. מוסיקה, לימודים... מבחינה חברתית התקופה הזאת היא פח. אני מבלה את רוב היום בנסיעות או בחזרות, מתאמנת עם עצמי, לא ראיתי את החברה הכי טובה כבר כמעט שלושה חודשים. צריכה כל הזמן להשלים פערים. פערים בלימודים, פערים חברתיים, פערים. אני מתרחקת מכולם לא כי אני רוצה, אלא כי אני פשוט לא רואה אותם. לא את החברים, ובקושי את המשפחה, ואין לי איך לשנות את זה. את מעט הזמן שיש לי לנוח בסופי השבוע אני מבלה בלרבוץ מול הטלוויזיה כי הגוף שלי פשוט לא רוצה לקום. לצאת למסיבה או אפילו סתם ללכת לחברה הם דברים שאפילו לא עולים לי בראש. כל העייפות של השבוע מצטברת ובשישי בערב היא מתפרקת, כשאני נרדמת בתשע בערב על הספה בסלון.

הכי קשה זה כשאת מקבלת אין ספור נזיפות. כי את הדבר שאני עושה הכי טוב אני עושה כל הזמן, והדברים האחרים פחות חשובים מבחינתי. אז ההורים בטוחים שזה אומר שויתרתי מראש על כל דבר אחר, אפילו שזה לא נכון וזה סתם חבל. ההתגרות של ההורים בי לא עוזרת, ולמזלי יש לי את החוסן להתמודד עם זה. רק עכשו, אחרי יותר מחצי שנה, קיבלתי מילה טובה מההורים שקשורה לדבר שאני עובדת בשבילו הכי קשה. גם המילה הזאת לא הייתה מאוד מבטיחה, אבל לפחות היא הייתה חיובית, ולפחות היא הייתה. אז נכון, אני חכמה ומקסימה ויש לי אחלה נתונים בצבא ו100 במתמטיקה ואפילו קיבלתי 84 בספרות בלי ללמוד לקראת המבחן, אבל זה לא משנה כלום אם אני לא פועלת מתוך התשוקה לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת. 

אתמול אישה חכמה אמרה "אם את אוהבת את זה, לעולם אל תפסיקי להשקיע ולעשות את זה. יגידו לך מסביב כמה כל הדברים האחרים חשובים יותר, אבל עמוק בתוכך את תדעי שזה הדבר הכי חשוב ותחליטי החלטות נבונות". כשהסתכלה עליי אחר כך ואמרה לי שאני עושה את הדבר הזה כל כך טוב בעיניה, הרגשתי שהמשפט הזה היה מכוון אליי, אפילו שאמרה אותו מול המון אנשים. נקודות אור קטנות שעושות לי חם בלב.

-

ובנושא אחר-

לפני חצי שנה או קצת יותר התלבטתי כאן בבלוג עם חבריי הקוראים האם לצאת למסע לפולין או לא. החלטתי לא לצאת, ואני בהחלט מרוצה שלא יצאתי. במצבם הנוכחי של המסעות, שבהם הורים של בני 17 ממנים משרדי נסיעות ותעשיית שואה שלמה הקיימת בפולין, אני חושבת שזה פשוט לא הוגן. זה לא הוגן שלא כולם יוצאים (או יכולים לצאת), זה לא הוגן שסטטיסטית רוב היוצאים למסע הם אשכנזים כאשר בפועל אין רוב אשכנזי בכיתות, זה לא הוגן לחנך ללאומנות במדינה שזה הדבר שפוגע בה הכי חזק. זה לא הוגן שמסע שצריך ללמד אותנו על השואה יהפוך למסע מי ישן עם מי בבית מלון, וזה הכי הכי הכי לא הוגן שיש המון ניצולי שואה בארץ שישמחו לדבר ולספר את הסיפור שעברו, בלי שישלמו להם, אלא פשוט מהרצון לחלוק ולשמר את הסיפורים שלהם. השואה אמנם קרתה שם, אבל האנשים שחוו אותה נמצאים ממש כאן ולא צריך לעבור בדיוטי פרי כדי להפנים אותה.