התאהבתי בבחור בארץ זרה. רציתי לכתוב שקצת התאהבתי, אבל זה פשוט לא נכון. אולי זה היה המקום, או הזמן, או שפשוט הוא באמת היה יפה כל כך כמו שמצטייר בדמיון שלי. אני גם בטוחה שאין לו מושג שאני עדיין חושבת עליו. כשהוא שאל אם אפשר לנשק אותי ועניתי שלא זה כאב, מאוד כאב. בעיקר כי עמוק בתוכי נורא רציתי, לפחות באותו רגע רציתי יותר מכל דבר אחר. אם זה רק היה מקום אחר או זמן אחר... ואולי זה כאב פשוט כי העיניים שלו היו כל כך יפות, שפחדתי להעציב אותן. המבט החצי מופתע חצי נעלב שלו לאחר מכן היה כל כך מעציב. הוא לא היה מלאך, ממש לא. הוא היה בליין-שחקן כזה שיודע בדיוק איפה לגעת ומה לומר כדי לכבוש. והוא הצליח, הוא ממש הצליח. הוא כנראה לא יודע כמה הוא הצליח. התנהגות דומה לבחור הקודם שיצאתי איתו, שהיה הרבה פחות יפה אבל הרבה יותר שחקן וכבש אותי בשניה. הרציונל שלי מודע לכמה שזה דפוק, אבל משום מה, תמיד הם כאלה.

קיוויתי שיצור קשר אחר כך, אפילו שסתם ישאל איך זה לחזור לישראל או אם אני מוכנה לגיוס לצבא. אפשר לספור את השעות עד הגיוס שלי בראש בקלות, ואני לחוצה כל כך. אולי הוא לא יוצא לי מהראש פשוט כי אני מפחדת לחשוב על הצבא, על אף שהיום חשבתי בעיקר על הצבא. הוא לא יצר קשר והוא לא יוצא לי מהראש. כמה הייתי רוצה לחזור אחורה, לומר לו ״כן״ בשפה שרק שנינו מבינים ופשוט לברוח משם. לברוח ושלא אחזור לארץ, לברוח ושאשאר עם העיניים הכל כך יפות שלו לעוד הרבה זמן. לברוח על אף שיש סיכוי לא קטן שבעוד שנתיים וקצת אני אגור בעיר שלו, העיר הקרה והרחוקה הזאת שאני כל כך אוהבת.

שמעתי המון קלישאות בימים האחרונים. כולם בכו סביבי, אמרו לי שאהיה החיילת הכי יפה בצה״ל, שהטירונות תהיה קשה ושעל אף הקושי אני אפגוש חברים חדשים ואחווה חוויות שלא חוויתי עד הצבא. אין לי ספק שרוב זה נכון, אבל זה לא מה שאני צריכה לשמוע כרגע. מה שמפחיד אותי הוא מה יהיה אחרי. אני מפקירה עכשו שנתיים מהחיים ה״קרייריסטים״ שלי (בחרתי ענף מאוד תחרותי שקשה להשלים בו פערים) לטובת הצבא, שלצערי התרומה בו לא תהיה גדולה כל כך מהסיבה הפשוטה שהצבא כל כך גדול, שעל אף שהתפקיד שלי מאוד מעניין יש עוד המון חיילים שעושים אותו ויעשו אותו גם אם לא אהיה שם. עוד בורג קצת מיותר במערכת. במקביל יש כמה חבר׳ה שבחרו בענף שלי כמה שנים לפני, והצבא מאפשר להם להמשיך להתאמן גם במהלך השירות או מוותר להם על שירות בכלל. אני לא מהם. אני מתגייסת עכשו על אף שיש דרכים הרבה יותר משמעותיות לתרום. דרכים הרבה יותר מעניינות להתפתח, חוויות הרבה יותר מעצימות לחוות.

אולי פשוט אני כל כך עצובה כי לא אראה אותו שוב. אולי אני גם עצובה כי במשך כל התיכון הייתי בטוחה שעד סוף התיכון אהיה עם מישהו, ואם לא אז לפחות עד הגיוס. והנה אני, רגע לפני הגיוס, צעירה בעולם המיני בדיוק כמו שאני צעירה בצה״ל. אז התנשקתי קצת, התאהבתי באיזה אידיוט לפני שנתיים ובבחור מהמם לפני יומיים, אבל שום דבר אמיתי לא היה. זה חסר.

חבל שלא התנשקנו.