לא הייתי בשוק בבקום. גם לא כשלבשתי את המדים, לא כשצעקו עליי ״חיילת דגמי את הכומתה״ (או שלל דברים נוספים שהספיקו לצעוק עליי בשבועיים האחרונים). בקושי בכיתי, רק כשבאמת נקלעתי למצוקה רפואית ולא קיבלתי מענה (וכך התחלתי לגלות את הדפקטים של הצבא). לא הייתי בהלם כשנשארתי שבת בבסיס, לא הייתי בהלם כשדיברו איתי על פיגועים ומוות ומחבלים ומלחמה. מתי כן הגיע ההלם? אחרי שבועיים בבסיס, פתאום לצאת ממנו. להזכר שיש חיים מחוץ לצבא. לקלוט שהמשפחה שלי בבית מחכה לי נורא ומתגעגעת. לקלוט שעכשו אנשים רואים אותי ברכבת ואומרים ״אוי הנה חיילת״. חייבת לציין שלא מפסיקים לומר לי שאני ממש יפה במדים. זה כיף לשמוע אחרי השבועיים שהרגשתי בהם הכי מכוערת בעולם. הקור הוציא לי פצעונים, האוכל הצבאי גרם לבטן שלי להתהפך, המחסור בזמן או פרטיות מנע ממני לטפל בזה ובזה והמצב רק החמיר. ואז גם לגלות חמישה ימים אחרי הגיוס שהמצב הרפואי מדרדר והפרופיל שלך ירד כנראה ל24... לא נעים בכלל.

אבל הכרתי בנות מדהימות, ואני נורא אופטימית. אם יש משהו שלמדתי השבוע זה איך להפוך את הרגעים הכי מחורבנים לרגעים ממש בסדר, ואפילו יותר מבסדר. מחר אני חוזרת לבסיס והחיוך שלי ענק, כי ברוב הזמן באמת נהניתי. גם אם באותה שניה אני לא עושה את הדבר שהכי כיף לי בעולם, המכלול, החיבור שלי עם שאר הבנות, איך שאנחנו נראות כמו דובים קטנים כשאנחנו במדי עבודה, הקור המקפיא שאני דווקא אוהבת... זה עושה אותי שמחה. אני שמחה שאני מתגברת על קשיים, באמת שמחה. פחדתי נורא להתבגר, ועכשו כשאני בעיצומו של הליך התבגרות די אינטנסיבי אני מבינה שזה לא כזה נורא.הבעיה היחידה היא שאין מפה דרך חזרה. אי אפשר להפוך מבוגרת לפינוקי. 

לפני שבועיים הייתי בחרדה מוגזמת מכמה שאסבול בצבא, הייתי בטוחה שלא אצליח לעבור את זה. למה אני לא יודעת להעריך את עצמי מספיק? אני עוברת את זה בענק. ועם חיוך. ונהנית. ונזהרת שלא לתקן למפקדים שגיאות בשם המספר.