לא האמנתי שיכול להיות טוב בצבא. חשבתי שתמיד זה רע, ותמיד קשה, כי צבא זה צבא וכי ההתחלה הייתה פשוט מזעזעת. באמת, ההתחלה הייתה נוראית. אבל אחרי הטירונות הגעתי לקורס, פתאום כיף לי עם החברים (באמת כיף, באמת באמת), פתאום מעניין ללמוד ואני מרגישה שאני עושה משהו שאשכרה מועיל ותורם, פתאום אני לא במדבר והנסיעות הביתה קצרות הרבה יותר... פתאום אני יוצאת הביתה רק פעם בשבועיים (ובהמשך גם רק אחרי שלושה שבועות). יחד עם זאת, הזמן עובר כל כך מהר... השבועיים האחרונים הרגישו לי כמו שבוע, או שזה פשוט כי איבדתי את תחושת הזמן שלי. אולי כי בכל פעם שפותחים לי דקה וחצי לעשות משהו החיים שלי הופכים להמון דקות-וחצי ואולי זה סתם משבש את היכולת לשים לב לזמן כשלא פותחים אותו. להגיע הביתה ולהזכר כמה כיף זה מקלחת של בית, מיטה עם פוך ומלא כריות, המשפחה... זה מקשה לחזור. וזה עוד יקרה הרבה. אבל איזה מזל, איזה מזל שטוב לי שם, שהמפקדים באמת קשובים ודואגים, שיש לי חברים חדשים שבעוד כמה חודשים יהיו ממש משפחה נוספת בשבילי, מזל שיש לי משפחה וחברות לחזור בשבילן הביתה. מזל שיש לי את המוסיקה ואת כוח הרצון להמשיך לעסוק בה. הרי זה לא מובן מאליו שהדבר הראשון שאעשה כשאני חוזרת משבועיים בצבא זה לרוץ למורה שלי לשיעור. עברה כמעט שנה מאז הבגרות במוסיקה, שההכנה אליה הייתה קשה ומאתגרת וכל כך מעניינת, ואני ממש גאה בעצמי שאני לא מוותרת. לא על המוסיקה, לא על החברות והמשפחה, לא על האופי שלי. הצבא יכול לרצוח אופי, ואני לא נותנת לו.

לעוד סופשים מאושרים ורגועים, בין אם בבית ובין אם בבסיס. העיקר שיש סיבה לחייך.