אם עד עכשו היה לי קשה אבל טוב, הימים האחרונים היו ממש רעים. את רוב היום ביליתי בלבכות ולא הצלחתי להחזיר את עצמי למצבי הסטנדרטי. לסגור כל שבת שניה זה לא כיף, לחזור הביתה פעם בשבועיים ליום וחצי זה ממש מדכא. רוב הסופש הולך לטובת כביסות ואריזות ואני סתם שבוזה בטירוף. רציתי באמת שיהיה לי תמיד כיף ושאני אהיה אופטימית אבל עכשו זה באמת קשה. מיציתי את הסגירות האלה, תנו לי לראות את המשפחה שלי פעם בכמה ימים. הזמן הזה מרגיש לי כמו נצח, עברו חודשיים וזה אשכרה רק חצי. זה מרגיש כאילו עברה חצי שנה. הימים עצמם עוברים מהר אבל השבועות עוברים לאט... מאוד...

מתחילים איתי בבסיס על ימין ועל שמאל, שזה נורא מוזר כי אני נראית מזעזע על מדי ב׳. רק היום הלכתי לתקן את הא׳ אז בראשון סוף סוף ארגיש כמו ג׳ובניקית ראויה. קצת מתחשק לי למצוא מישהו נחמד, עדיף בבסיס כי אני בכל מקרה אף פעם לא חוזרת הביתה. אני אוהבת את הבית, מאוד. כואב לי שלא הצלחתי לשמור על רמת מוטיבציה גבוהה עד אמצע הקורס, מקווה שמכאן זה ישתפר. למה זה מרגיש כאילו אני סתם? אני יודעת שבסך הכל באמת שום דבר לא בשליטתי, קצת ״זונה של צהל״ שאומרת הקשב המפקד ומנקה חצי מהיום למסדרים. מתי יגמר כל הצורך הזה בדיסטנס, אני מכבדת את המפקדים גם בלי ההקשבים והעונשים הכלליים. 

תנו לי עוד יום בבית, פשוט כדי שלא אשתגע. בבקשה.