עבר עליי שבוע לא פשוט בכלל. לא משנה שזה לא היה בשליטתי, הוא פשוט היה שבוע ממש גרוע. התקף אלרגיה שלי, התמודדות עם מוות פתאומי... לא משהו שאמור היה לקרות. זה קשה לעשות מעבר בראש בין דברים כאלה לבין דברים מקצועיים, זה גם קשה להתמודד עם זה כאשר כל מי שנמצא איתי גם הוא חווה קושי מאוד כבד בעקבות המוות. כל הזמן הזכרתי לעצמי שהמטרה שלי היא בעצם ללמוד טוב ושתכף אני בבית, ובאמת זה הקל עליי מאוד. למדתי לסדר את המחשבות טוב יותר מבעבר, זה חשוב. מחר אני חוזרת לבסיס לכמה ימים, אחרי זה פסח ואחר כך ממשיכה ליומיות. זה מפחיד, מאוד מפחיד. לעבור בסיס, להיות עם אנשים חדשים, לא להיות יותר באינטנסיביות הזאת של קורס משוגע ולישון בבית במיטה איכותית. זה נשמע כמו איזה חלום אבל בעצם זה ממש מפחיד אותי. אמנם לא כזה כיף לישון בחדר מלא בעובש ובצפיפות נוראית, אבל אני נורא אוהבת לישון עם עוד חברות בחדר. אני נורא אוהבת לקום איתן בבוקר ולהיות איתן במהלך כל היום. אני אוהבת שאנחנו חוות את אותם דברים, מדברות ומשתפות ושמחות אחת בשביל השניה. אני אוהבת שכולנו ככה ושאין לנו זמן להתעסק בזוגיות, שלכולן יש ורק לי לא. אני מפחדת שארגיש לבד, שלא אתחבר עם האנשים החדשים שישבו איתי בחדר עד סוף השירות. צרות של ג׳ובניקים שטוחנים? אולי. אבל אני באמת הולכת לטחון, ואני הולכת לחרוש את הרכבת ואולי גם אגלה איזה סוד מדינה. והלוואי, הלוואי שאתחבר עם האנשים החדשים, הלוואי שלא אצטרך להתמודד יותר עם מוות, הלוואי שלא ארגיש בודדה. לא יצא לי לבלות יותר מדי שבתות בבית בחודשים האחרונים, אבל בכל פעם שחזרתי הביתה העציבה אותי המחשבה שאין מישהו שמחכה לקראתי. אני חוזרת כדי לכבס ולנוח, לצאת קצת עם חברות אולי, וזהו. ועכשו אני כל ערב אהיה בבית, מה אם המחשבות האלה ייטמעו בי? מה אם זה מה שארגיש כל הזמן?

אני מאוד מאוד מתרגשת לסיים עכשו, ועם זאת לצאת לעולם ה״פזמניקים״ מפחיד אותי מדי.

יהיה טוב.