http://www.youtube.com/watch?v=h7dZ-pAnT7c

אז הנה חלפה לה עוד שנה, יום השואה כאן. רק לפניי שנה הייתי בכיתה י"ב וישבנו בטקס באולם ספורט עם חולצות לבנות , שומעים את אותו נאום משנה שעברה, את אותם שירים, התפאורה קצת שונה, הרקדנים והזמרים קצת שונים, אבל הכאב? הכאב הוא אותו כאב. בדיוק כמו לפניי שנתיים, שלוש, ארבע ......

אז עכשיו אני בת עוד מעט 19, וכרגע אני יושבת בחדר, שותה את הנס קפה, לובשת חולצה ירוקה, לא שומעת שום שירים, לא רואה שום רקדנים או זמרים, אין נאומים ... אבל הכאב? הכאב עדיין פה, הוא לא הלך לשום מקום.

יום השואה, יום אחד בשנה לזכר אותם אנשים, אותם ילדים, פעוטות, הורים, אחים, סבים וסבתות,

אותם אנשים שנואים, לא מהיותם רעים, אלא מהיותם יהודים.

אותם אנשים שנטבחו, נקברו חיים, נחנקו במקלחות, גססו, הוכו, הושפלו עד רגעם האחרון.

אותם אנשים חזקים, מאמינים, מפחדים, קטנים, גדולים..... אמיצים.

אותם אנשים שצעדו למוות וכיום אנו צועדים לחיים.

אותם אנשים שלא נשכח אף פעם, אנשים שננציח עד יומנו האחרון.

אותם אנשים, בדיוק כמוני וכמוך, אנשים שנואים, לא מהיותם רעים, אלא מהיותם יהודים.

אתמול ישבתי אצל חברה שלי אושר, היא הייתה בטיול לפולין לפניי שנתיים, ישבנו והיא הראתה לי את התמונות שהיא צילמה, אם זה את הדלת המלאה בשריטות בתאי הגזים, אם זה את המשרפות, אם זה את "המקלחות".

לבסוף היא הראתה לי עדות של ניצולת שואה, לא זוכרת את שמה, בחורה מדהימה ומבוגרת שחוותה את השואה על בשרה כשהייתה בת 9. היא הניצולה היחידה מכל הכפר שלה, בו נטבחו הוריה, סבא וסבתא שלה ואחיה הקטנים.

יש קטע בעדות שהיא חנוקה מדמעות, מספרת על כך שלקחו את כל האנשים בני ה14 ומעלה,

כל הילדים נשארו לבד,

וחיכו, חיכו להורים שיחזרו.

הם לא חזרו.

הילדים החלו לצעוד לכיוון המקום בו ההורים היו אמורים להיות, הייתה לה הרגשה שמשהו לא בסדר, היא הלכה לברר איפה ההורים שלה, שני האחים שלה היו עימה, אחיה הקטן אמר לה שהיא לוקחת אותם למות, הוא פשוט נעצר והחליט שהוא לא ממשיך איתה, בזמן שהיא מתעמתת איתו ומנסה לגרור אותו איתה, זהו אחיה הקטן, היא לא תשאיר אותו לבד, אחיה הגדול אומר לה שהוא רוצה למות עם אבא שלהם, ורץ, ברח.

שני אחיה ברחו לה, היא נשארה לבד, בודדה.

לפתע היא שמעה מטח יריות.

היא נשארה יתומה. היא נשארה ללא משפחתה.

כשראיתי את העדות הזאת ניסיתי להעביר לעצמי בראש את אותה סיטואציה, אבל במקומה שמתי אותי, ובמקום האח הקטן שמתי את אחי הקטן. רק המחשבה הזאת גרמה לי להחנק.

לא משנה כמה שנים יעברו, וכמה ימי שואה אעבור בחיי, לא אצליח לקלוט את אותה זוועה, לא אצליח לקבל אותה, לא אצליח להאמין.

אז כאן אסיים ואהיה נכאבת על אותם אנשים שנתנו נפשם וחייהם, בגלל היותם יהודים.

על אנשים שהיו בדיוק כמוני, כמוך.

על אותם אנשים שדמם זרם כמו מים, על אותם אנשים רעבים, רזים, מותשים ומפוחדים.

יהי זיכרם ברוך.

נזכור ולא נשכח!

שמע ישראל.

* התמונה שלי, נא לא לקחת.