זה רציני. אבל לא כזה.

אני מתגעגעת לאמא שלי. היא הייתה קוראת לפעמים את הבלוג הזה כשהייתי יותר קטנה ומפעילה אותו.

מוזר לי שעכשיו שאני לא עסוקה בכלום ושום דבר מעניין לא קורה אז פתאום התפנה מקום להתאבל על מותה.

הזמן עובר ואני יותר ויותר מבינה שהכאב לא נעלם. אני מרגישה את אותו הכאב שהופיע ברגע שאבא הודיע לי שהיא נפטרה.

כאב רגשי שקשה להסביר אותו. ככל שהוא חזק יותר - ככל שאני מרגיש את הגרון שלי נסגר ותחושת החנק תופסת מקום 

והדמעות עולות. אני גם לא ממהרת ללכת לישון . נהייתי יותר יצור לילי עכשיו.

זה מוזר לאבד אמא בגיל צעיר. חשבתי שתהיה לי אמא לעוד זמן. שום דבר ממה שקרה לא היה צפוי. 

המוות לא מרגיש לי שהיה צפוי כמו שאולי הוא היה אמור להיות.

המוות סופי וההרגשה שאני לא אראה אותה יותר היא קשה. הידיעה הזו שהיא לא כאן ולתמיד ומכוח הגורל.