
|
| 8/2009
בכזו עוצמה
אני מתעורר באמצע הלילה, וקם. לאור הדיודות האדומות והירוקות אני מוצא את דרכי לסלולרי ולוחץ על כפתור. המסך מסנוור אותי ומגלה לי שכבר כמעט בוקר. אני הולך למטבח ופותח את המקרר. בפנים מחכה לי בקבוק בלנטיינס חצי מלא במים שקרים ממני בכמעט שלושים ושלום מעלות. שלוק שלוק אני בולע אותם. אני לוקח אויר, מסתובב לכיור, ומתחיל למלא את הבקבוק מחדש. דלת המקרר נסגרת והעיניים נעצמות כי ממילא חושך. עם זרם המים, הבקבוק נעשה כבד יותר ויותר, וקצת מחליק לי. אני מנמיך את היד ומגלה שהוא ממש מחליק כשאני שומע את רעש הפיצוץ ומרגיש את קצוות הזכוכית החדים חותכים בבשר. אני מרים אותה אל מתחת למים הזורמים, והלאה אל האויר. הכאב מהיר מספיק, אך מיקומו עוד לא ברור. מתחת לשכבת המים הדקה, החתכים מתגלים עם נביעת הדם. אני חוזר מהר למיטה, מוצא את כף ידך ואוחז בה. את ממלמלת משהו מתוך שינה, ומהדקת את אחיזתך בעוצמה שמספיקה לעצור את הדימום.
| |
|