אני יודעת שאני מרוכזת בעצמי.
בטירוף. ובמקום מסויים זאת זכותי, להתרכז בעצמי, אבל במקום אחר אני מרגישה קצת לא בנוח.
יש פה איזשהו ניגוד אינטרסים. מצד אחד אנחנו מעריכים אנשים מצליחים, אנשים שדחפו קדימה והגיעו להישגים עצומים בחיים שלהם. מצד שני אנחנו מעריכים אנשים שנותנים מעצמם בלי סוף, ששמים את עצמם מקום שני מתוך איזושהי צניעות ורצון לתת. התכונות האלה לרוב לא באות ביחד. אם הצלחת כנראה העדפת את עצמך לפחות לתקופה. אם אתה לא מעדיף את עצמך הסיכוי שתצליח יורד משמעותית.
לפעמים אחרי ההצלחה, כשאתה כבר מבוסס, אתה יכול להרשות לעצמך לתת יותר, ואז נוצרת האשליה שכולם צריכים להיות כאלה- גם מוצלחים וגם מעניקים.
זו אשליה לא הוגנת.
הדואליות הזאת, של ויתור מול עקשנות, מכתיבה את החיים שלי כבר הרבה זמן.
אני רוצה להיות נחמדה ולעזור, אבל אני גם די שומרת בקנאות על הקומפורט זוון שלי, גם כי אני חרדתית וגם כי אני פוחדת להרוס לעצמי.
התקופות שאני מגדירה כ'טובות נפשית' אלה בדיוק התקופות בהן אני מקדמת את עצמי.
וזה חשוב לי, להרגיש טוב נפשית, לכן חשוב לי לקדם את עצמי, אבל האשמה הזאת על העובדה שאני מקדמת את עצמי מפריעה לי להנות מזה. האשמה והפחד שהכל עומד להתפוצץ, אבל הם לא קשורים ואני לא רוצה לקשור בינהם. כרגע האשמה היא ה-issue.
הכי מפריע לי זה שהמחוות הנחמדות שלי (שאני עושה אותן באמת מכל הלב) נלקחות הרבה פעמים כמובנות מאליהן. ובגלל שאף אחד לא מעריך אותן לפעמים אני צריכה ללכת over the top כדי להיפטר מהאשמה, ואז טאק- בלי לשים לב אני כבר לא במקום הראשון של סדרי העדיפויות שלי, והרבה פעמים גם לא בשני או בשלישי. זה נורא מעצבן ונורא מתסכל, והאמת שאני גם הרבה פעמים לא שמה לב עד שאני כבר הופכת לסמרטוט של ממש, באופן כמעט חסר תקנה ואז אני מתייאשת ונכנסת לדיכאון.
כשאני בדיכאון אני נעלמת.
אני לא יוצרת יותר מדי קשרים, וכשכן אני לא מדברת על עצמי בכלל. ואני שקטה.
כשאני בדיכאון פתאום אנשים לא שומעים ממני חודש-חודשיים (גם אם הם רואים אותי)
לא מקבלים ממני מילים רגילות
וגם לא מחוות קטנות של נחמדות.
ואז, כשהדבר הזה שנראה כל כך מובן מאליו נעלם, קורה דבר מעניין.
אנשים יוצרים איתי קשר.
זה נשמע מקסים, נכון? שהם יוצרים קשר?
כמעט אפשר לדמיין את החברים שלי חשים במצוקה ומושיטים לי יד. אבל, חיחהחו, זה לא המצב. יצירת הקשר הזאת כמעט תמיד באה בפורמט של טענות. אנשים מתלוננים שהזנחתי אותם. מבינים???
אני במצוקה נפשית כל כך גדולה שאני מתפוגגת מהעולם, ואתם מרגישים מוזנחים?
זה חצי מצחיק חצי עצוב. אנשים באמת מרוכזים בעצמם. וגם לי מותר להיות. גם לי מותר להיות. גם לי מותר להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
