היו מיומנויות שרכשתי באופן אוטומטי:
יכלתי לעצום את העיניים ולראות את החלל החיצון במקום לראות את הדירה המבולגנת שלך
יכלתי לסתום את האוזניים ולשמוע את הקונצ'רטו לאבוב של הנדל במקום לשמוע את הנשימות שלך
יכלתי לחסום את ריח הזיעה החמוץ ולהחליף אותו בריח מתכתי של דם משפתיים נשוכות
ואת הטעם המלוח מעט והסמיך להחליף במרירות מדומיינת שמגיעה מתוכי ולא מתוכך.
ועכשיו פתאום, אחרי שריחפתי קדימה בזמן על מרבד הקסמים-
כל פעם כשאני עוצמת את העיניים אני רואה את הדירה המבולגנת שלך
וכל פעם כשאני סותמת אוזניים אני שומעת את הנשימות הכבדות שלך
כל פעם כשמישהו מתקרב אליי אני מוצפת בענן של זיעה חמוצה
וכל פעם כשעולה מתוכי מרירות אינסטינקטיבית הוא מומרת בתחושת גועל דביקה על הלשון.
הזיכרון לא מוכן להרפות. לא. כרתתי אותו מתוכי והוא ממשיך לשדר כאבי פנטום כאילו אני עדיין בתוכו, כאילו הוא עדיין בתוכי, כאילו אנחנו אחד בתוך השני, מספיק גדולים בשביל להכיל זה את זה אבל מספיק קטנים בשביל שהצפיפות תיעשה בלתי נסבלת.
"את לא נתת לי להיחוות בזמן אמת אז אני אחווה בדיעבד", הוא צועק עליי, צורח, מורט. כאילו, מי אני כבר, שתהיה לי הזכות לבחור במה להציף את הראש שלי? אין לי זכות לחיות מתישהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
