קנאקים בגב, רגליים יחפות וקול דקיק בגוף עבה - אלה המסכים שעוזרים לי לווסת את העולם כדי לא להסתנוור ממנו. והם לא סתם מסכים, הם מסכים מאבן, זקופים וגדולים, שלמעשה מחזיקים למעלה את התקרה שאני עצמי בניתי, ועוצרים אותה מליפול ולרסק את עצמותיי.
הקרקע ואני נעות זו כנגד זו, כמערכת של גלגלי שיניים המונעת בכוח על אנושי וקצת על ידי הלהבה הפנימית שלי, שנשרפה קצת מהר מדי כי לא השגחתי עליה.
צללים מעוותים ועכורים רוקדים על קיר המערה שכולם מסתתרים בה, ולי, כנראה, אין צל, ולכן אני מופתעת בכל פעם שבה מישהו מבחין בי. המעטים האלה מתחלקים לאנשים שאומרים שיש לי צל קטנטן ודקיק, וליחידי הסגולה הנדירים באמת, שאומרים שלדעתם יש לי את הצל הגדול מכולם. מהאנשים האלה אני בורחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
