בסמינר בחנוכה, כשלא הצלחתי להירדם, ישבת ודיברת איתי עד 4 בבוקר.
היית הראשון (והאחרון) ששמע שאני מפחדת לישון בגלל החלומות שלי. אמרת שיש בזה משהו נורא רומנטי, לברוח מחלום, ואני החלפתי בראש את המילה "רומנטי" ב"פתטי" כדי להסכים איתך. ולמרות שנורא ביקשת לשמוע על כתמי הצבע הבוערים של תת המודע שלי- סירבתי. סירוב שכבר מראש יש בו קצת חרטה, כי האמת היא שנורא רציתי לספר, אבל ידעתי שזה לא לעניין, אז שתקתי.
ואתה כיבדת את הפרטיות שלי.
זה היה מקסים, ובאמת לא חשבתי שניפגש שוב.
אתמול ראיתי אותך באוטובוס.
הסתתרתי מאחורי השיער כי הציף אותי גל של מבוכה שציפיתי שיישאר בלב ים ולא יחזור.
אבל אתה זיהית אותי (למרות שהיה אור בחוץ ולא הייתי בשרוואל וחולצה גזורה ועם צמות)
התיישבת לידי ושתקנו.
כשבאתי לרדת לקחת לי את היד לשנייה והרגשתי את עצמי מתכווצת.
ואז אמרת לי בשקט "רק רציתי שתדעי שלא משנה מה, אין לך מה להתבייש בחלומות שלך".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
