עמדתי בחדר האורחים של הבית, מנקה ממדפי הספרים את האבק ששוכב עליהם בערך כחודש, ולרגע נשמעה נביחתו של הכלב מהקומה הראשונה. די מפתיע שפצח בנביחה בשעות הערב כאשר איני מצפה לאף אדם. שמעתי אותו רץ במעלה המדרגות, וכאשר הגיע נאחזתי בו ובמקל הנחייה. בעודי יורדת במדרגות הבית נשמע צלצול הפעמון.

"מי שם?" אני קוראת בקול, אין מענה. 

אני פותחת את הדלת ולא שומעת אף צליל, "מי שם?" .

"זה אני, אלי." עונה קול הנשמע צלול כיין. "מוזר" אני עונה לו, "איני מכירה שום אלי."

"האמת היא שאני לא מהאזור, אבדתי בדרך." הוא ענה.

אני שותקת, מה אוכל להגיד לאלי ? איני מכירה אותו והשעה מאוחרת, והאמת שאני גם לא רואה אותו וזה הדבר המפחיד ביותר במצב שבו אני קלועה. שוגי כלבי הנאמן מכשכש בזנבו, כנראה שאלי לא נראה אדם מפחיד ומאיים. לא מזמן אחי הגדול נפטר בתאונת דרכים, אילו רק היה פה להגיד לי מיהו האדם שהופיע בשעה זו מול ביתי, ומצד שני, לאף אדם לא מגיע לחלוף כך פתאום מהעולם, השעה מאוחרת לא יהיה לו עוד לאן ללכת, השכנים מחוץ לעיר. 

"היכנס" אני אומרת לאלי, ואחר כמה שניות אני שומעת את הדלת נסגרת.

"תודה" הוא עונה ואני ושוגי מלווים אותו לקומה השנייה.

"זה חדר האורחים. ברצונך לשתות או לסעוד ארוחה קלילה טרם תישן?"

"לא תודה" עונה אלי. בהתקדמותי אל הדלת אני שומעת קולות תיפוף מהירים, שמביאים דגש על הפחד של האדם, ואולי על חוסר המעש הנוראי שפקדו, ואולי זו רק דעתי.

"הכל בסדר?" אני מסתובבת ושואלת.

"איך הפכת להיות עיוורת?" 
אני מתיישבת על הכורסה הבלויה, ומרגישה את מבטו צופה בי, כחודר אל נשמתי.

"זו הייתה תאונת דרכים, היינו בדרך ממסיבה וזה פשוט קרה."

"היינו?" שואל אותי אלי בהשתעלות כבדה, מה שרומז לי על כך שאלי אינו צעיר.

"אני ומתן, אחי הגדול. זה היה לפני שנתיים, אז היה הוא בן 19." אני עונה לאלי, ומתחילה לשוט בתאי מוחי, היישר אל אותו יום קריר. זו הייתה מסיבת חוף, וזאת הייתה הפעם ה.. "זו בטח הייתה הפעם הראשונה שנסעתם למסיבה במרכז." קטע אותי אלי.

פצחתי בצחוק מתגלגל, תוהה מאיפה ידע הדבר, ובעצם מי לא היה מבין שזו הסיבה לכך. נער ונערה נוסעים למסיבה בעיר הכי ערנית במדינת ישראל, ועוד בשעות הקטנות של הלילה.
"פעם ראשונה בחיי הלילה בתל אביב, אתה צודק." אני עונה לו, ומוסיפה בצער: "אילו רק החיים הללו היו משאירים אותו חי כמו שהיה אז באותו לילה."

פתאום הרגשתי כי אלי אוחז בידי ומלטף אותה בעדינות. במקום הירתעות מהסיטואציה הפתאומית, שלא בדיוק ידעתי איך להגיב אליה, הטיתי את ראשי לצד והנחתי לו להמשיך ללטף את ידי. ידו הייתה גדולה וחזקה, בליטופו הזכיר לי את הגלים החלשים שהיו אז, הם נדו להם באטיות, היו רגועים מתמיד שלא כמו המסיבה הרועשת על החוף.

"אני וכמעט רואה את הגלים." אמרתי לו.

"איך זה מרגיש? "

"להיות עיוורת?" שאלתי אותו והוא ענה בחיוב.
"כשהייתי קטנה הייתה לנו שכנה עיוורת, קראו לה מרי, תמיד הייתה מוטרדת. לפעמים אני יכולה להבין למה היא הייתה כזאת, להיות עיוורת זאת לא חוויה, וזה מתסכל, אתה לא זוכה לראות את כל מה שפעם ראית ולא זוכה לראות דברים חדשים."

"אבל ? " שאל אלי בציפייה להמשך הסיפור שרקמתי לי עם זמן הסתגלותי לעיוורון.

"אבל מצד שני," המשכתי, "אתה מדמיין איך כל דבר נראה, אתה לא רואה דברים לא נעימים, אתה לא מודע אליהם. אתה מתמקד בפחד שהוא עיוורון,זה נהפך להרגל, ובסוף זה לא נורא למדי." סיימתי את משפטי.

"מה המקצוע שלך?" שיניתי את הנושא, כמנסה להעביר את הכדור לידיים שלו.

"המומחיות שלי היא לטפל בחברה שלנו." הוא ענה בקצרה.

"אתה פסיכולוג?" תהיתי לי לרגע קט.

"לא," הוא צחק, וצחוקו התגלגל כמו שיר המלווה בנבל.

"אני מודד את התנהגותו של כל אדם, בוחן מהו הרע ומה הטוב." הוסיף.
"עורך דין." פסקתי.

"לא בדיוק," הוא מלמל, "אני לא עובד בתשלום."

"אתה מתנדב באיזו עמותה?" שאלתי, אלי עורר בי סקרנות.

"היית רוצה לראות שוב?" הוא שאל.

"בטח, אבל זה לא אפשרי." עניתי בעצב.

"תפקידי הוא להבדיל בין טוב ורע, לעזור לאנשים, וללמד אותם להסתדר בחיים. התפקיד שלי הוא לשמור על כל אדם ואדם, ולצפות בהם מהשמיים."

"מחר כבר תוכלי לראות." הוא הוסיף, ופתאום הבנתי מהו תפקידו.

הרגשתי סחרחורת קלה ועיניי נעצמו. בבוקר התעוררתי, ועיניי כאבו לאור השמש.
מצאתי את עצמי במיטה, ושמעתי את שוגי מכשכש בזנבו. הבטתי בו, וליטפתי את פרוותו החומה.

"אני.." גמגמתי, "אני יכולה לראות."

פתאום הבנתי מי היה אותו עובר אורח שהפתיע וניהל שיחה עד השעות הקטנות. הבטתי לשמיים ולחשתי : "תודה לך אלוקיי."