בזמן האחרון אני מרגישה ריקנות, בעיקר היום הריקנות הזו תקפה אותי. אני לא יכולה לראות את עצמי נמצאת כל יום ועובדת בכיף בעבודה החדשה, אני פשוט לא מתחברת שם לאף אחד ולאף אחת.. אני גם לא רוצה, אני פשוט מרגישה כאב בחזה מרוב האי רצון הזה.. הייתה לי שם חברה, עכשיו אנחנו כבר לא חברות. מסיבה פשוטה, אני לא רוצה חברות שתתבסס על תנאים.
גם כן חברה, הייתי מספרת לה הכל, ואז בזמן האחרון החברות התחילה להתבסס על תנאים למשל אם את לא תבואי לקנות איתי בגדים אז אני מבטלת את הטיול שלנו, אמרתי לה תבטלי. אני אוספת אותך לעבודה בתנאי שאני עושה ככה וככה וככה, אמרתי לה לא צריך. ואז כבר אמרתי את מה שישב לי על העצבים, אמרתי לה שהיא פשוט חברה מגעילה וככה היא מבססת חברות עם תנאים, והיא אמרה שאני החברה המגעילה פה ושנמאס לה מזה שאני כמו ילדה קטנה.. נתתי לחברה שלי לקרוא את ההודעות, אחרי שסיפרתי לה את כל הסיפור, והיא רצתה לבוא ולהחטיף לה כהוגן, היא אמרה שהילדה הזאת חיה בסרט ושהיא פוסטמה. באמת הגזימה. סיפרתי לעוד חברה והיא אמרה "וואו בחיים לא חשבתי שהיא כזאת כלבה."
זה הסיפור בגרסה המקוצרת, ובעצם משם לפה אנחנו לא חברות יותר, גם אני הייתי בהלם מההתנהגות שלה .
לגבי שניר, נפגשנו בשישי.
קבענו להיפגש בערב, אחרי ארוחת שישי, וברגע שראיתי אותו מתקדם לעברי, חייכתי וצעקתי לו :"מי זה, מי זה?!" 
והוא העלה חיוך על פניו, החיוך המוכר, האהוב, עם עיניים נוצצות.. הוא הרים אותי וחיבק אותי בחוזקה, והחזרתי לו גם את החיבוק, ואז.. אז הוא הביא לי נשיקה, הנשיקה הזאת שכ"כ התגעגעתי אליה, במשך חמש דקות היינו באותה סיטואציה, לא זזים לרגע, נותנים לגעגוע לעשות את שלו..
אחרי זה, זה התפתח ליותר מסתם חיבוק ונשיקה.. זה קרה, פעמיים. הפעם האחרונה הייתה בעצם הפעם הרביעית שזה קרה .. אני והוא סוג של אנחנו כבר מלפני שנה וחצי, לפעמים ביחד ביזיזות, לפעמים ביחד בקשר רציני, לפעמים ידידים, לפעמים בריב.. כן הכל מהכל, ומבחינתי הדבר הזה, האינטימיות הזאת, שבעצם זה לקיים את אותם יחסי מין במשך שנה וחצי רק ארבעה פעמים זה כן מיוחד, זה לא סתם קיום יחסי מין, זה מרגש אמיתי, זה מעבר ל'סתם'. כלום אצלי ואצל שניר זה לא סתם, תמיד זה מרגש, בוודאות.
בשלב מסוים כבר סתם היו ליטופים וחיבוקים, ושיחות מצחיקות, עד שככה סתם, מפה לשם :
"למה לא הלכת למסיבה?"
"מזאת אומרת למה?.."
"ציפיתי שאתה תלך לשם, הרי אתה תמיד הולך אליה.."
"הפעם לא.. התגעגעתי אלייך, רציתי מאוד לראות אותך."
"אני קצת מופתעת.."
"למה שוב את מפקפקת?"
"מצטערת, זה טוב מידי מכדי להיות אמיתי.."
כן אני זוכרת פעם אחת שהוא ויתר על יציאה עם חברים בשביל לשבת איתי, אבל לא ציפיתי שזה יקרה שוב, לא ציפיתי שהוא יפספס את המסיבה הזו ..
ברור שזה העלה לי חיוך, שניר תמיד מעלה לי חיוך בסופו של דבר, גם אם הייתי הכי בבלבולים, הכי בדאון, ברגע שהוא יכתוב לי משהו והכינוי הקבוע שלי 'נונה' יהיה כלול בו, ועצם העובדה שהנה הוא כתב, יעלה לי חיוך ענק.
עוד דבר מה שהעלה לי חיוך היה שפעם ראשונה שהוא באמת הזמין אותי ברשמיות למקום ציבורי, לא שלא היינו יושבים עם חברים שלו וחברות שלי, ולא שלא היינו נפגשים לפעמים באיזה גן שעשועים, אבל הפעם הוא הזמין אותי למועדון כלשהו, לבוא איתו ועם חבר שלו, וברור שלא היינו נשארים אדישים אחד לשני אם היינו באים לשם. אבל לצערי כמובן, לא יכולתי לבוא ..
משהו מסוים שקצת הציק לי היה "אני צריך לחשוב על זה."
לחשוב על מה אתם שואלים? על לחזור להיות בקשר לא מבוסס כזוגי רק בלי בנות אחרות, רק אני והוא, רק בלי כל העניין של הרשמיות.
שניר, למה לעזאזל אתה צריך לחשוב?! אתה צריך בנות אחרות? אתה לא, אני אומרת לך. ^ ^ "
אז ישבנו שלוש שעות, ואז הפגישה כבר הייתה צריכה להיגמר, כי הוא היה צריך לקום מוקדם. הוא אמר לי בצחוק בואי תתעוררי בשש בבוקר להעיר אותי, אמרתי לו בכיף. הוא אמר אני סתם צוחק אני אתעורר לבד, בשביל מה יש שעון מעורר.
אני כבר הבטחתי להעיר אותו, ובשבילי הבטחה היא הבטחה, שמתי לי שעון מעורר בשבע והתקשרתי אליו לראות אם הוא קם.
בפעם הראשונה לא היה מענה, אז שלחתי לו הודעה :"חסר לך ולא התעוררת!" . אחרי חצי שעה הייתה ממתינה, נרגעתי שהוא התעורר.
כעבור רבע שעה קיבלתי ממנו הודעה שהכל בסדר והוא התעורר, אומנם עם 20 ומשהו שיחות שלא נענו אבל התעורר. כתבתי לו : שתי שיחות ממני, רק רציתי לוודא שהתעוררת. הוא ענה לי: תודה נונה 
.
כתבתי לו: בכיף, אמרתי לך נוני אני תמיד פה בשבילך, גם אם זה טיפה לנדנד לך בבוקר בשביל שתתעורר בזמן, אז שיהיה לך בוקר טוב ותהנה היום. הוא ענה לי : בוקר מקסים לך נונה שלי 
.
בערב שאלתי אותו איך עבר היום והוא אמר שמעולה, שאלתי אותו מתי הוא חוזר לבסיס, והוא אמר שמחר. אז אמרתי לו שהבנתי וכנראה שלא נוכל להיפגש היום בגלל שהוא יוצא למועדון וכבר מאוחר כנראה. הוא אמר לי שבסוף הוא לא נוסע, הוא יהיה קצת עם המשפחה ויילך לישון, ומפני שמחר הוא חוזר די מאוחר לבסיס, אז נוכל כן להיפגש מחר. כתבתי לו שאני אשמח להיפגש איתו, והוא שלח לי נשיקה וכתבתי לו לילה טוב נוני, והוא אמר לילה מדהים נונה.. ואני? אני רק אמרתי לו: אחרי הודעה ממך הוא לא יכול שלא להיות מדהים, אז לילה מדהים באמת נוני..
כן אני מחוייכת עכשיו, ואני נורא אוהבת את זה שיש לי חיוך על הפנים. לחייך מבן אדם קרוב, שיש לך רגשות אליו, לקבל ממנו הודעה, חיבוק, נשיקה, מגע, צחוק, חיוך.. ועוד אלפי דברים. נכון, זה מעצבן שהוא צריך לחשוב, וזה אפילו לא מובן לי. חברה שלי אמרה שפשוט לא נעים לו לומר 'לא', וחברה אחרת אמרה שכשהיינו בקשר כזה די הייתי מחפשת קשר רציני, והולכת לאחרים, וזה היה פוגע בו, ואולי הוא מפחד מזה.. אני לא יודעת מה לומר, אני רק רוצה לשמוע 'כן', לראות שזה באמת 'כן' , ולשמור אותו קרוב אליי, מרצון שלי ושלו.
אז תשכחו מהכותרת 'תחושת ריקנות', הייתי יותר מידי במחשבות על העבודה החדשה והמתסכלת.. וקצת בדאון מהפחד לקבל תשובה שלילית משניר.
אבל אני צריכה ללמוד להסתכל על חצי הכוס המלאה, ואני לא חושבת שהוא הולך לוותר עליי בקלות (בעזרת ה' כמובן.)
יש בי אמונה, אני מחוייכת, חברתי הטובה ביותר חוזרת מחו"ל עוד שבוע ואנחנו הולכות לעשות לנו יום כיף בעיר האהובה עליי, ואם זה לא מספיק אני נוסעת לצימר בצפון עם כל המשפחה למספר ימים.
אני צריכה לחייך, ולא לשקוע בפאקינג דיכאון טיפשי מדברים קטנים . אני מתאמנת על זה, אני חזקה, אני מאמינה, אני מחוייכת, והכי חשוב: זכיתי לפגישה עם שניר, ואולי אפילו אזכה לעוד אחת מחר. 
אני מחליפה את הכותרת ל.. בעצם אני לא יודעת ל-מה, אבל היא לא בדיוק מדוייקת.
-
עריכה: שניר התקשר אליי היום בבוקר ואמר שהקדימו לו את הנסיעה לבסיס ל10 בבוקר..
אבל זה לא מנע ממני לראות אותו, על פוסטינור שמעתם?
בכל מקרה, אז ראיתי אותו עם מדי הצבא, מתוקתק ומסודר, ויפה כהרגלו. לא שאלתי אותו כלום על מה הוא החליט, לא יודעת למה, פשוט הרגיש לי לא נכון לאותו רגע. הוא חיבק אותי ואני אותו, ואמרתי לו שאני כבר מתגעגעת.. "גם אני נונה" הוא אמר לי. הנה עוד חיוך עלה על פניי, אבל הפעם עם קצת עצב.. אני יודעת שאני לא אראה אותו עוד איזה שבוע, ואולי אפילו לא נדבר כי יש לו בעיות עם הפלאפון וזה מתסכל. הוא הביא לי שתי נשיקות רכות על השפתיים, ושתיים בלחי, והאחרת במצח, ועוד חיבוק. אמרתי לו תודה שהוא קנה לי, והוא אמר שבכיף, ואז כבר חיבוק ונשיקה רכה אחרונה ויצאתי מהרכב, זהו. אני מחייכת, באמת.. טוב קוראי ישרא, יש לי קצת עצבות בפנים, כן אני מתגעגעת.. :X
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
א. הכותבת.