אני שורפת כל מה שנקלע לדרכי. אם לא מהאפשרות הראשונה אז אפילו מהשלישית או הרביעית, ואם אין לי מה לשרוף אני שורפת את הריאות.
כל נשימה שאני לוקחת מרגישה כמו שפל, התחתית של התחתית הכי תחתונה ביקום.
האיברים הפנימיים שלי במצוקה כאילו ניתקו להם את זרימת הדם ואין שום דבר שיביא להם חמצן בשביל לתפקד כרגיל.
אני רוצה לצרוח אבל אני עושה את ההפך המוחלט, מתכנסת בעצמי וצופה בקריסת המערכות שלי בשקט. לאט לאט הכל ניתק.
מילים הופכות לחסרות משמעות, משמעויות הופכות לפיקציה אחת גדולה ושום דבר הגיוני כבר לא הגיוני.
תנו לי אש ואני אשרוף את עצמי, אהפוך לעפר שאליו הופכות כל הכפיות והקרטונים שאני מצליחה לשרוף. לעפר אין רגשות, עפר גם לא יכול להפגע. עפר רק מתפרק לחתיכות קטנטנות,
בדיוק כמו שאני
מרגישה
עכשיו