זה היה יותר גרוע מעינויי סיני.
לא שחוויתי אי פעם עינויי סיני בחיי אבל זה היה הדבר הכי מענה שיכולתי לעבור מעודי.
לשבת ולראות אותה אוכלת.
זה מגעיל
היא מגעילה
זה הדבר שאני הכי שונאת אצלה, ואני שונאת אצלה כמעט הכל.
היא וכל השומנים שלה ישבו ואכלו
אבא שלי התעצבן כשלא רציתי לבוא
וזאת ארוחת חג
מה גם שאני עכשיו עם ריטלין אז זה היה סיוט כפול
כשהיא קראה לי והחלטתי שאני אבוא ואגמור עם המטרד הזה כבר, באתי לשולחן ואבא לא נתן לי לעבור לשבת בכיסא הקבוע שלי
"עופי לחור שלך" (לכי לחדר שלך בבקשה ילדתי האהובה)
וכשהיא קראה לי בשנית והתווכחה איתו על זה שבערב חג כולם צריכים לאכול יחד
באתי והוא נתן לי לעבור
היא אכלה
מולי
הוא ישב משמאלי והרעיד את הרגל במהירות ובעצבנות תוך שהוא לוגם מהמרק ברעש מוגזם
אבל זה לא מפריע לי
רעשים כאלו מוציאים אותי מדעתי
אבל הוא רזה
מותר לו
היא שמנה
אסור לה
לא בקול
לא בלי חזייה
לא עד הטיפה האחרונה
לא בבהייה בקערה לאורך כל האכילה, לא מסוגלת להסית מבטה מן האוכל, כאילו שהוא האהוב שלה
ואחותי המסכנה והמושלמת יושבת בקו אלכסוני ממני, על ידה, מול אבא
יושבת בשקט, ללא הגה שיוצא מפיה
מושלמת
מסכנה
אבא כועס
היא טיפשה
ואחותי מושלמת מסכנה
אני מסתכלת עליה
היא יודעת
זה תמיד ככה
והפרצופים שלי מסגירים את הסלידה שלי ממנה
האישה הזאת
דוחה אותי
"למה את לא אוכלת?"
"עזבי אותי"
למה את לא אוכלת? אני שואלת" אני שונאת את האדישות הזאת! היא הייתה צריכה לומר "למה שאני אעזוב אותך! תאכלי! או שתסבירי את עצמך!"
אגרוף בפנים שלה
סכין ללב שלה
לדמיין את זה זה אלוהי
חוץ מזה לא היו דיבורים או סיפורים שגוללו על השולחן
זה תמיד ככה
"למה אני צריכה להיות פה ולהסתכל עלייך אוכלת?!"
"קומי ולכי"
קמת והלכתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לימונים.