קשקושי פילוסופיה נכחדת

עד לפני כמה חודשים הייתי ידוע בתירוציי המעולים. מעולים כל כך ששכחתי אותם בכל פעם, והמצאתי אותם מחדש. ממש כמו ציפור אש יפה, היו התירוצים שלי. ציפור האש הזו שכחנית מאוד, כך שלא אוכל להביא לכם את הרשימה המעולה ביותר שלי. אני גם לא נזכר בה, כי הפסקתי עם זה. הפסקתי עם זה, כי הגיע הזמן להפסיק לתרץ.

אני יודע שזה לא ממש מה שהתכוונו בנושא החם, אבל אני בסה"כ חושב איך לשפר את עצמי. לפעמים, כשאני חושב שמקשיבים לי, אני גם מנסה לשפר קצת את האנושות. בכלל לא באופן מתנשא, אני טיפוס אוהב ואכפתי. 

כשתירצתי לעצמי, זה היה נוח מאוד. אמנם אני אף פעם לא הייתי מהטיפוסים שלא לומדים בגלל שאם-אני-אלמד-כמה-ימים-מראש-זה-יבלבל-אותי-ואני-אשכח-הכל, גם לא הייתי מהטיפוסים שהחדר לא מבולגן כי אבל-אם-הוא-יהיה-מסודר-אני-אהיה-בלחץ-לבלגן-ולא-יהיה-לי-כיף, ושלל של שטויות שכאלה. למדתי די טוב, החדר שלי היה רוב הפעמים מסודר. ואז הפסקתי עם כל התירוצים. יש לי רק תירוץ אחד קטנטן, החטא הקטן שלי - כשאני מעשן את הסיגריה היומית שלי, אני זורק אתה על הרצפה. בטענה שזה קטן, בטענה שאין פחים(למרות שזה נכון!), בטענה שזה בסדר שיהיה לי את החטא הקטן שלי. אם לא הייתי אחד שזורק את הסיגריה שלו על המדרכה ועל האדמה, הייתי גמד ירוק וסביבתי מושלם. ממחזר, זורק הכל לפח, משתמש גם בחד פעמי כמה פעמים. ממש אכפתי לסביבה. אבל יש לי את התירוץ הזה, שהחטא הקטן הזה זה בסדר. זה אנושי, ואני בנאדם, ובני אדם לא יכולים להיות מושלמים. אבל אם בני אדם לא שואפים להיות מושלמים, איך נדע אם אנחנו באמת לא יכולים? 

אני חושב שאני אפטר מהמנהג הזה. אני לא אוכל באמת להגיד לחבריי להפסיק לזרוק בדלים על הרצפה, כי זה החטא הקטן של כולם. הם בכלל לא מתייחסים לזה כאל חטא, וזה בסדר. לי חשובה הסביבה, אז איך אני יכול להצדיק את התואר גמדון-סביבה-ירוקה, אם אני זורק את הבדלים המזופתים האלה? החלטתי להיפטר מהמנהג הזה. רק כך אהפוך לאדם טוב יותר - לא מושלם - אבל טוב יותר. מושג הטוב רפוף ביותר, אך שואף אני אט אט להיות האדם שרציתי להיות. לא מתרץ. אף פעם, בשום מקום, לאף אחד. תירוצים הם הרי הרגעה עצמית לטעויותיי, טריקים פסיכולוגים זולים אך מוצלחים מאוד. יש בתירוצים גם מן האסתטיקה - לא ללמוד כי השעה לא עגולה, לא לזרוק את הפח המסריח כי הוא עדיין לא הגיע לחצי, לא לעשות כלים כי יש עוד ארוחה. אסתטיקה וסימטריה - דרך שלנו להבין שאנחנו נמצאים בשליטה על חיינו. שוב, טריק פסיכולוגי. דווקא לא זול, ומוצלח אפילו יותר. אני הרי אסתטי מאוד, סימטרי מאוד, מאורגן מאוד. אני חייב שהקן יהיה מקביל באופן מושלם לקו השני, גם אם הוא דמיוני לחלוטין. אני חייב שהקוביה תהיה מרובעת, חלילה מעוגלת. ובמעגלים אני לא נוגע בכלל, כי הרי לא אצליח לשרטט בחיים מעגל מושלם. והינה התירוץ: אני לא אשפר את היכולת החסרת תועלת הזו, לשרטט מעגל מושלם, כי הסימטרייה המרגיעה מלחיצה אותי. למה שתלחיץ אותי? זה טיפשי, זה לא הגיוני, כל כך טיפשי ולא הגיוני, שאני לא יודע מה לחשוב ולהסביר לעצמי מדוע זה קרה. 

ברגע שהפסקתי לתרץ, שוב, בערך לפני כמה חודשים(הכל קרה לפני כמה חודשים), הכל נהיה מהיר יותר. הספקתי יותר, למדתי יותר, הלכתי יותר, הבנתי יותר. אפילו נגעתי באימת המתמטיקה והמדע שלי. טוב, האמת שעדיין לא הגעתי במתמטיקה, שוב - "אני צריך קודם כל לגעת במשהו יותר מובן וקרוב אלי, כימיה למשל, ורק אז אגש למתמטיקה המאיימת". היא לא תמיד איימה עלי, אהבתיה מאוד. אבל עכשיו היא בפח התירוצים שלי, מחכה שאזכר בה ואמחזר את הרעיון. אבל אני לא נוגע. אימת ההשכלה הכי גדולה שלי - עדיין מאיימת עלי. אני עדיין חלש בנושא, בגלל התירוצים שלי. בגלל ההסברים, האירגונים חסרי התועלת וההיגיון. לשם מה בעצם? 

כנראה שלא הפסקתי לתרץ. אבל אם אצליח להיפטר מהתירוץ הגדול מכולם - "זה אנושי" - אהיה בן אנוש טוב יותר. בסה"כ, עם התנשאותנו הגדולה על הטבע, אנחנו די חסרי בטחון עצמי. למה שאנושי יהיה שלילי וחלשלוש? אנושי יכול להיות חכם, רגוע ומחושב. וכך אהיה. אפסיק לזרוק את הבדלים על המדרכה. ואכתוב מכתב לראש העיר על מחסור הפחים החמור בעיר.