קשקושי פילוסופיה נכחדת

בערך לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה אקדח. אני רוצה אקדח כי אקדח זה מגניב ומרשים. לא תכננתי ממש להשתמש באקדח, רק רציתי כזה, למען יראו וייראו. וכמובן שזה הרבה יותר מרגיע לאדם פרנואידי כמותי להסתובב עם אקדח. 

לא הצלחתי להשיג אקדח, כמה מפתיע, אז השגתי לעצמי סכין. לא משהו ענקי ומהמם לבבות, אלא סכין צנועה, יעילה וחשאית. כשהסתובבתי לבד נהגתי לשים אותה בתוך כיס המעיל שלי. אל תחשבו שחיפשתי צרות, ממש לא. אבל אני פחדן מאוד, ונוקט באמצעי בטיחות רבים. 

אני נוסע לדרום תל אביב כל בוקר. השירות הלאומי שלי הוא בדרום תל אביב, אני לא יודע אם ציינתי את זה מקודם. הבנתי שאני לא יכול להסתובב עם סכין, כי זה יצפצף במכונה של הרכבת. אני לא יודע מה המדיניות לגבי סכינים, אבל שמעתי שאסור ללהב להיות ארוך יותר מאורך האצבעות שלך. זה נראה לי מגוחך ממש, דווקא הקטן יותר ישתמש בנשק קופמקטי יותר מאשר הגדול והגבוה? כשמדובר בנשים-גברים, העניין בכלל נראה לי משונה. אבל כבר שמעתי על הרבה דברים משונים, ואני לא אוהב להיכנס לעימותים עם בני אדם, זה מביך אותי. אני משתדל להימנע מהם, ככה שלא רציתי להיכנס לטענה מצויינת שאזרח רשאי לסחוב עימו אמצעי הגנה, באיזור שכולם מכירים בתור לא בטוח במיוחד. אבל אני מניח שלשומר לא יהיה מה לעשות בדבר, אפילו אם הוא יבין אותי ויסכים איתי לחלוטין, ככה שנמנעתי מזה. פעם אחת עקב אחרי הומו מסומם עם מכנסיים קצרצרות ומצחיקות ושיניים צהובות כמו מרקר. הוא קצת הטריד אותי, אבל באלגנטיות שלי ("לך מכאן.") הצלחתי להתחמק מהמטרד. אני גם די קטן, ככה שהלחץ שלי טבעי מאוד. 

מצב אידיאלי של הגנה שלכולם יהיה נשק, או שלאף אחד לא יהיה. יש חסרונות בהיותי קטן ובלתי מיומן בשני המצבים, אבל בתור אחד שלא מצטיין בהגנה עצמית, הייתי מעדיף שלא יהיה נשק לאף אחד. הייתי מעדיף שלא יהיה נשק לאף אחד, כי בני אדם לא יכולים לשלוט בעצמם. כמובן שיש לכל אדם את הזכות להגן על עצמו, אבל אנשים לא מגנים על עצמם כי הם נתקפים, הם מגנים על עצמם מזה שהם חושבים שהם נתקפים. מזה שהם יצעדו באחד בלילה וייראו חבורת עובדים זרים אפריקאים, מזה שהם יראו פועל ערבי חשוד, מזה שאישה תחשוב שהגבר שמתחיל איתה קצת תוקפני מדי עד כדי ירייה בו, ועוד שלל דוגמאות של אי קבלת השונה. שלא נדבר על המצב חברתי והנפשי של החברה הישראלית, והאמת של העולם כולו. חרדי מחומם וקצת לוקה בנפשו ירה באישה שנראית לו שיקסעית מדי, עובד שמרגיש שכל חייו קיפחו אותו ירה במעביד הלא כל כך סימפתי שלו, אך לא עד כדי רמה של ירייה. או שאדם לא יציב ירגיש מופסד, כאילו לוקחים ממנו הכל, או אדם בלתי יציב ירה בבת זוגתו בגלל שהשקפת עולמה לא תואמת לשלו, או שמא הילד המתבגר שלו עשה קצת יותר מדי בעיות, ואתה קצת קוקו, אז יריית בו והחלטת להתאבד, מסיבות מוצדקות למדי אפילו. 

עדיף שלא יהיה נשק לאף אחד. אמנם כן, אני לא מרגיש ממש בטוח, אבל אני מאמין גדול בחינוך האדם, ואני מאמין גדול בכוח הלמידה של הסביבה. הסביבה תלמד אותך, לפעמים עד כדי כפיית דעותיה בך. יש מיוחדים אשר לא יסכימו, אבל בסה"כ הגל לא נשבר יותר מדי.

נשק חופשי ילמד אותך על האלימות כדרך מופלאה להיפטר מבעיות. זה עובד, אלימות באמת עובדת, אבל ככה אנחנו בסה''כ נחזור שנים רבות אחרונה, ונחזור למין ג'ונגל מודרני, שבו אנחנו טוענים לחשיבה ורגישות, ואילו בפועל אנחנו יורים באדם שלא מוצא חן בעינינו, או שדעותינו הקדומות עליו מפחידות אותנו ורואות בו כאיום, כשבפועל מדובר באדם אשר לא גרם או התכוון לגרום שום נזק. 

הנשק גם נותן פתח מצויין לקיצוניים לקטול ככל העולה על רוחם. ימנים קיצוניים ירססו ערבים ושמאלנים, חרדים קיצוניים ירססו שיקסעות וחיילים חרדים קצת פחות קיצוניים, והפחות קיצוניים יהיו חייבים להילחם. 

החוק הוא פשוט - העם מטומטם. דמוקרטיה מושלם תוביל לאנרכיה ברורה. גם אדם שנראה מיושב בדעתו עם אופי יציב ואורח חיים עמיד, ברגע של פרנויה קלה יכול לקחת את חייו של אתיופי אזרח המדינה שלא פשע אפילו בהסתננות כי הוא נכנס קצת להתקף חרדה. ואפשר להבין התקפי חרדה, לכן אי אפשר לאפשר נשק חופשי.

צריכים להיות מחושבים, מחושבים מאוד, עם אנשים שיש להם נשק. אחד המנהלים של המקום שבו אני משרת סוחב עליו אקדח. אני מרגיש לא בנוח לידו, כי אני לא סומך עליו. אני לא סומך כמעט על אף אחד, בגלל זה אני, אישית, לא הייתי רוצה שמאבטחים יסתובבו עם הנשק מהעבודה. אני רוצה להרגיש בטוח, ואני בטוח יותר שלא יהיה נשק לאף אחד, מאשר להיכנס לקרב יריות. 

משהו שמחרפן אותי. 

איך לנשים לא אכפת לשנות את שם המשפחה שלהן ולאמץ את שם המשפחה של הגבר? למה שהילדים שלהם יקבלו את שם המשפחה של הגבר אם האישה היא זו שסוחבת אותם, וכואב לה אחרי שהיא סוחבת אותם, והיא מניקה אותם, ובדר''כ גם מטפלת בהם? למה שאישה בעולם המודרני לא תתנגד לזה?
נשים יקרות,

איך?

למה שיהיה לנו אכפת? למה שלמישהו חוץ מהמשפחה יהיה אכפת? למה אכפת לבריטים עצמם ממשהו טיפשי ורדוד כמו ממלכה? הרי אין לזה תוכן של ממש, וגם לא ממש תפקיד. אני מבין את הייצוגיות של הדבר, אבל למה אנשים לעזאזל יתרגשו מזה שלויליאם וקייט המקסימה נולד צאצא, שמשום מה הדם שלו, עד כמה שהעניין לא דמוקרטי, שוויוני, או תקני בכל דרך שהיא - הוא דם מלכותי. 

אני ישבתי וחשבתי, למה לעזאזל לאנשים אכפת. אני שאלתי את הקרובים אלי, למה לאנשים אכפת. למה לבריטים אכפת, ומהעולם בכלל. חשבתי שאולי בגלל ששקעתי כל כך בתמיהה הזו, גם לי יהיה אכפת. עדיין לא היה לי. הבריטים רחוקים ממני שנות אור(לצערי...), ואני בכלל לא מבין את ההיגיון הזה, להגדיר מדינה על פי המלך שלה, להיצמד להיסטוריה, שאנשים ללא הצדקה שלטו באלפי בני אדם ורצחו אפילו יותר, כי הם נולדו עם 'דם מלכותי'. כמה שדרך הזמנים הקדומים של השליטה והמלחמה, המלכים הפכו לשליטים יצוגיים ללא תכונות נדרשות, אבל היה לו מעמד, ואנשים פחדו לשנות.

ה"וואו" העולמי והמקומי ממשהו טיפשי כמו מסורת חסרת תועלת ומלוכה, הוא פשוט מאפיים פשוט של בני אדם. אין לנו אופי. כל כך אין לנו אופי, שאנחנו מחפשים אותו באופי של אנשים אחרים. לרבים האופי הוענק, שוב, דוגמאת הדם המלכותי תקפה, חלקים גיבשו את אופיים והשליכו אותו החוצה. לחלק יש אופי אמיתי וחזק, אבל לא אכפת להם מההתנגות האווילית של העולם, אז הם חיים בשקט, או לפחות בשקט מדומה, עם עצמם. אנחנו ממש רוצים להיות חלק ממשהו גדול ועצום, וחוסר-האופי של אבות אבותינו, גרמו לסתם עוד משפחה לקבל מעמד של משפחת מלוכה, משפחה שמקבלת יותר מדי על מעט מדי. זה האופי של בריטניה, זאת הדמות עליה חושבים כשחושבים על בריטניה. אני לא מבין בשביל מה לאתר את הדמות היצוגית שלך בנוצות ולהגיד:"הינה, הגברת הנחמדה הזאת שלא עושה שום דבר, זה האופי הבריטי!". 

זה כמו ריכול. אנחנו מרכלים, אם אין לנו תחומי עניין אמיתיים. אין לנו תחומי עניין אמיתיים, כי אנחנו נולדו לעולם של חומר. אנחנו מתמכרים לחומר, כי זה נוח. הנוחות מצאה חן בעינינו, ועכשיו אנחנו כותבים על היורש המלכותי שלא יעשה שום דבר לאף אחד חוץ מלחיות טוב ולחייך מצויין, במקום על הוירוס הסופר מגניב ומיסתורי שנמצא, ומשערים שמקורו ממעדים. הצאצא של מאדים נדמה לי בעל תפקיד, ההתלהבות ממנו נראית לי בעלת תוכן, אבל התלהבות של נוסטלגיית גדולה בדמות תינוק - נראית לי בעיקר לא מתקדמת. 

בני אדם כל כך רוצים להיות חלק ממשהו גדול, שנוצר הצורך להמציא דברים גדולים. תפקידים משמעותיים. רבים מהם בהחלט משמעותיים, אני מבין את ההתלהבות מתואר פרופסור או ודוקטור. אתה עושה משהו, אתה עושה משהו גדול, יש בך תועלת, ואתה מתפתח הרבה יותר ממה שאתה אמור. זה יפה. 

לרכוש יצירת אומנות עתיקה, היא חלק מתחושת החיים והסקרנות. הסקרנות היא המפתחת אותנו, המאפיינת אותנו, ביחד עם היכולת שלנו ליצור. יש כאלו שיגידו שההתמכרות לכלים היא בעצם הדרך הפשוטה שלנו להרגיש את תחושת האלוהיות שלפעמים אנחנו נכווים בה. האלוהות יוצרת, אנחנו גם כן יוצרים. זה מדהים. 

צריכים שלמדינה יהיה אופי. המדינה עצמה היא ביטוי לפרמיטיביות האלימה של בני אדם. אתה מרגיש "רוסי", כי אתה רוצה להרגיש שהמקום שממנו באת, שווה משהו. אתה מרגיש "אמריקאי", כי אתה רוצה להרגיש בגדולה של אמריקה. אבל התרבות עצמה, בעלת בחירה היא. לבני אדם קשה כל כך לבחור אופי משלהם, כך שאופי של הקבוצה השבטית המפותחת שלך, שמועבר אליך עצם היוולדותך, הוא נוח מאוד. 

אבל המסקנה היא שאין לנו אופי. זאת המסקנה שלי, לפחות.

למה אנחנו מתלהבים משטות שכזאת? למה יש לנו צורך לרכל, להתמקד בלא חשוב? בחגיגיות חסרת תוכן שכזו? 

אני עדיין חושב על זה.