הבלוג של "אמא יש רק אחת"

עצמאות.

היינו אצל דודים.

יש להם ילד בגיל של הבכור שלי, לו יש קורקינט.

הבכור שלי התלהב מהקורקינט אבל הילד שלהם כל הזמן הפריע לו לרכוב עליו. הבכור שלי התעצב ובכה.

אז בעלי נסע איתו לחנות וקנה לו קורקינט דומה.

הילד היה בשמיים. הילד שלהם לא ממש. הפרצוף שלו הפך ירוק מקנאה. 

בעלי שמח כשהילד שלהם קינא. הוא ממש התחצף ועצבן את בעלי, לכן בעלי מאוד רצה לגרום לו לקנא. טיפשי בעיניי וקטנוני.

בכל אופן, הבן שלי גם חלק עם אחרים את הקורקינט שלו וגם נהנה לרכוב עליו.

אבל הבן שלי לא יודע לעצור. הוא נורא רצה לרכוב עליו גם בשבע בערב כשהגענו הבייתה, כמובן שזה לא בא בחשבון. עלינו הביתה והבכור שלי כעס.

למחרת, הבכור שלי רכב על הקורקינט אחרי בית הספר והאמצעי שלי ביקש גם.

אחרי כמה דקות ביקשנו שיתן לו לרכוב עליו מעט והוא סחב את הזמן.

אחרי שנתן לו לרכוב עליו הוא לא הפסיק להציק לו.

אז נתנו לו עונש, שהוא לא ישחק בקורקינט עד הודעה חדשה בגלל ההתנהגות שלו.

הוא התחיל לבעוט ברהיטים ורץ לחדר שלו.

הוא התיישב ליד השולחן שלו והתחיל לצייר. הבכור שלי מוכשר בציור. רק מה שהוא צייר הפעם היה אחר לחלוטין ממה שאנו רגילים.

הוא צייר אותי ואת אבא שלו, עם פרצופים כועסים וקולות רועמים יוצאים מפינו, אותו במרכז, בועט בחפצים ובוכה, מעל בעלי ציור של הקורקינט ועליו איקס. בצד השני למעלה מעליי, ציור של הסמארטפון שלו ועליו איקס (כי אמרתי לו שאחרים לו את הטלפון בגלל שהוא כל הזמן בטלפון ולא מכין שיעורים ונשאר עד שעה מאוחרת בגללו, אבל הוא מחביא אותו כל הזמן אז אין לי מושג איפה הוא).

לצד הרגל של בעלי עוד קורקינט בלי איקס עליו. כאילו שהוא מחזיק את הקורקינט אצלו למשמר.

למחרת בבוקר הוא ניגש להתנצל, בעלי בסוף התרכך ונתן לו לשחק בקורקינט.

היום ראינו את הציורים לראשונה. בעלי דאג נורא. "הילד צריך טיפול".

אני לא חושבת.

הילד מקבל דברים ומקבל אותם כמובן מאליהם.

הילד גם נענש בהתאם להתנהגות שלו.

הילד יודע לבטא היטב את רגשותיו ומוכשר בציור ובדיבור, רק שהפעם ראינו ציור מוחשי למילים שהוא אומר כל הזמן.

האם הוא מתוסכל ? אולי. מי לא מתוסכל בגיל הזה?

הוא על סף גיל ההתבגרות, תסכולים זה לא משהו שהוא למד להתמודד איתם כשהיה צעיר, לכן קשה לו יותר. ואם הוא מצייר אותנו כרעים? זה רק אומר שאנחנו עושים את העבודה שלנו. לא הכל מותר ולא הכל אסור. כשהילד בכה בעצמאות, בעלי רץ איתו לקנות לו קורקינט. זה מעשה שבעלי לא תמיד עושה. זה מעשה שהוא צריך להעריך. אבל ההערכה שלו לא מחזיקה מעמד. הילד שוכח. כמו כל אדם ששוכח מה עשו בשבילו.

אבל האם הוא צריך יותר תשומת לב? זה בטוח. האמצעי מקבל המון תשומת לב בגלל ההרטבה שלו והקטן בגלל שהוא הכי קטן. הבכור נשאר בשוליים, הוא לא מרטיב, מביא ציונים מעולים הבייתה, מוכשר במחשבים, בציור, בכל תחום כמעט בבית הספר (טפו טפו חמסה חמסה) ובבית הוא מקבל פחות תשומת לב. רק כשהוא מתנהג לא יפה הוא מקבל תשומת לב (פה אנחנו חייבים לתקן!!). הוא מראה לנו מבחנים מעולים שלו ואנחנו משבחים אותו על כך. אני זוכרת שפעם אחת הוא קיבל 60 בהנדסה והחביא את המבחן. כשמצאתי אותו שאלתי אותו למה הוא לא הראה לי. הוא אמר: "כי זה ציון נמוך". אמרתי לו שהוא לא צריך להיות מושלם. ואם הוא מקבל ציונים נמוכים, אשמח לעזור לו במקום שהוא מתקשה בו. אני רוצה לראות את כל הציונים שהוא מקבל. הכל חשוב. לא רק הציונים הגבוהים. הוא חיבק אותי.

אני אוהבת את בניי. גם אם הם קשים.

בסופו של דבר, הם הכי יקרים לי בעולם.

וציור זה עוד דרך לבטא רגשות.

למרות שקשה לי להביט בהם. זה חקוק על הדף.....לא כמו מילים שחולפות עם הרוח.