הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אז ככה,

כפי שג'וני ציין בפניי בהודעה באחד הפוסטים האחרונים שלי, בעלי אכן מקסים, למרות שבפוסטים הקודמים ציירתי אותו קצת אחרת.

תראו,

כאמא שלא יצאה לנופש עם בעלה מהרגע שהילדים נולדו,

כאמא שנותנת את נשמתה, חייה, נפשה, כאבה, שמחתה וכל נים בגופה עבור ילדיה ובעלה,

כאמא שהוריה עברו גירושין לא פשוטים והייתה נוכחת לכל לכלוך אחת על השני ונשבעה לא לעשות זאת לילדיה או לעצמה,

כאמא שמרגישה שאם היא לא תהיה בבית יום אחד, סדום ועמורה ושערי גיהנום יפתחו וכאוס על פני תהום יתחוללו בבית,

כאמא ואדם שלא יודע לשחרר,

כאדם שלא יודע להאציל סמכויות וזה קשה לי,

כאדם שמרגיש בכלא שגרתי קבוע...

הדבר המתבקש הוא מרירות אופיינית ובמיוחד על מי שמולו, בן הזוג.

זה לא צודק? אולי.

לא נכון? בהחלט.

לא פייר? לא בטוח.

אבל מה שבטוח - זה לגיטימי.

בטח תגידו, "שחררי, קחי נופש לבד או עם בעלך, תתאמי בייביסיטר" בלה בלה בלה.

לא יקרה.

לא יהיה.

אני לא יכולה לשחרר אותם.

אני מטומטמת!

וגם....אין לי מי שישמור עליהם.

חמותי עייפה מדי לטפל בכולם. היא אומרת, "שאמא שלך תיקח את האמצעי, אני אקח את הגדול והקטן"...או משהו כזה...כדי לחלוק בנטל.

אמא שלי עובדת משרה מלאה והסופ"שים מוקדשים לחבר האידיוט שלה.

אז חופשה?....רק איתם או לבד. ולבד לא יהיה.

גם בעלי זקוק לחופשה.

ואיתם? איתם זה סיוט.

הם שובבים, צעקניים, רבים על כל פיסת אבק, משולחי כל רסן כאילו לא יצאו מעולם לבית מלון.

נכון שאנו לא יוצאים הרבה לבתי מלון...יקר וזה...אבל...כן יוצאים מדי פעם.

חוץ מזה, הם אף פעם לא מעריכים. למרות שבמכון אדלר אמרו לי שלא לצפות מגילאים אילו להעריך ולומר תודה. הם אגואיסטים שעוברים תקופה קשה של התבגרות, לחצים חברתיים, קשיים בלימודים, גוף משתנה ורואים רק את עצמם.

גלשתי....

כשהתחתנו, אמרתי לעצמי שלא משנה מה, לא אנסה לשנות אותו. לא בשביל זה מתחתנים.

וככה חייתי תקופה ארוכה מאוד. האמנתי בזה והוא נהנה מזה.

ראיתי חברות וגיסות ששינו את בעליהן מקצה לקצה והתעצבנתי. למה הן עושות את זה??

ראיתי גברים שבורים, אשכרה התעללות חחחח.

אבל, כנראה שזה מה שדמיינתי, כי אותם גברים היו צריכים את האיפוס הזה כנראה. כי היום, הם מקלחים, מחתלים, רוחצים, שוטפים כלים, עושים ספונג'ה ומשתתפים בנטל של חיי זוגיות. אולי בדמיוני אני חושבת שהם לא מאושרים (בעלי אומר שהם מסורסים), אבל אתם יודעים מה? ככה זה צריך להיות! שותפות! זוגיות! 

בשנים האחרונות, אני מנסה לגרום לו להשתתף בעבודות הבית. אבל זה קורה רק אם אני כועסת עליו. אם אני אומרת לו. אם אני מעירה לו. הוא לא מבין לבד, לא עושה לבד וזה מעצבן! רק אם אני חולה, או גמורה במיטה, הוא עושה לבד. אחרי כ"כ הרבה שנים יחד חשבתי שזה יבוא ממנו, אחרי 3 ילדים שהבאנו יחד, חשבתי שהוא יפנים שאני צריכה עזרה, זה מעצבן שהחשיבה שלי הייתה כ"כ מוטעית פעם, כשהתחתנו.

הרי, הנישואים שינו אותי בלית ברירה, לא? התחלתי לבשל, לכבס, לנקות וכשבאו הילדים הנטל הכפיל את עצמו. אז למה לא גם הוא???

אז בבלוג הזה, מותר לי בהחלט לזרוק את כל התסכול שיש לי לפעמים ממנו, מחיי, מעצמי, מילדיי, מסביבתי.

בכל מקרה, אני בכל זאת מודה:

בעלי הוא חכם, מבריק, מקסים, מצחיק, משעשע, מתוק, ג'נטלמן, אדיב, נדיב, רחב לב, לב זהב, אמיתי, כן, שונא שקרים, אוהב אנשים ובעלי חיים, מלא חן וקסם אישי, מכבד ובעל כבוד עצמי, אוהב אותי בכל נשמתו גם כשאני נראית זוועה אחרי ובמהלך לידה, גם אם יש לי צמיגים קטנים סביב הבטן שלי, אני האהבה הראשונה שלו - הוא היחיד שקיבל את תומתי וגופי, אני שלו והוא שלי והוא אכן צ'ארמר אמיתי. אחרי הכל ולמרות הכל, הוא העוגן שלי והוא המאזן אותי ובלעדיו, לא הייתי אני.

ככה הם חיי הנישואין.

אם היו אומרים לי שבעלי יעזור לי, ינקה איתי, ישלח אותי לחופשות בחו"ל ויפנק אותי בהכל, הייתי בטוחה שהוא גם יבגוד בי חחחחח.

אין אדם מושלם.

אין גבר מושלם.

אז אני ריאלית.

עדיף יתרונות גדולים מאשר חסרונות קטנים.