הבלוג של "אמא יש רק אחת"

אני מבינה שאני נשמעת כמו הסיוט המהלך של כל אמא.

אני כל הזמן מדוכאת, עצבנית ועצובה.

תקועה בלימבו רגשי שמרכזו ומקורו מצוי כנראה בילדים שלי.

כבר שמעתי מקולגה לעבודה (נשואה טרייה) שהיא ממש מפחדת להיות אמא, עם כל הסיפורים שאני מספרת לה.

"אבל, זה כיף כשיש ילדים, לא? ז"א, יש בזה גם צדדים טובים, נכון?" שאלה אותי בחשש הקולגה.

צחקתי לה בפנים ואמרתי: "את מנסה לבדוק אם יש בזה גם נחמה בכל מה שסיפרתי לך?" והמשכתי לצחוק.

"אוי לא", היא אמרה לי והתעצבה.

הבנתי את חומרת העניין.

הפסקתי לצחוק ואמרתי לה ברצינות:"הילדים שלי הם הלב שלי, אתן להם את נשמתי. לא הייתי יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם. ואם היה לי כוח הייתי מנסה להביא גם בת" הרגעתי אותה וסיפרתי לה על רגעי האושר הקטנים שיש...

עכשיו אספר גם לכם.

החיוך המתוק הראשון...זה שבלי שיניים.

הצעד הראשון וההססני, אך האמיץ כפליים.

הטעם החדש שהוא טועם והפרצוף המעוות והמצחיק שאחריו.

הזחילה המוזרה על הצד במקום קדימה.

הסיבוב/היפוך כדי להתקדם לכדור שנמצא רק חצי מטר ממנו.

המאמצים לעשות את אמא מאושרת/לראות את אמא שוב צוחקת מהשטויות שהוא עושה.

החיבוק, החיוך, הנשיקה, המתיקות שזולגת מכל עבר.

המקלחות המתוקות באמבטיית התינוק, עם הריח האלמותי של דר' פישר והעור הרך שבא לי רק לתת לו ביס.

סירוק השיער הרך, להבחין בכמה שהוא צמח.

לצחצח שיניים ראשונות.

לבדוק כמה הוא גדל ולמי הוא דומה יותר היום.

השפעת הראשונה. החום הראשון. הוירוסים המרגיזים - כל אלה שבזכותם יש לי ידע לא מבוטל ברפואה.

הגן הראשון. הציור הראשון. (זה לא קשקוש - זו יצירת מופת!)

כיתה א' וישיבה עד עשר בלילה כשאני עוטפת לו בהתרגשות רבה את כל המחברות, כותבת את השם שלו יפה יפה על המדבקות, קלמר מלא בציוד, עפרונות מחודדים ומחקים מהאיכות הכי טובה (אילו שממש מוחקים) ומסדרת הכל בתיק החדש שעדיין עם התוית.

הציון המעולה הראשון (ואילו שאחריו).

החבר הראשון שהוא מזמין הביתה והעמידה במטבח בהכנת מאפינס טעימים עם פצפוצי שוקולד ומלא סירופ מייפל מעל (שחס וחלילה החבר יגיד שלא היה לו כיף).

הבעיטה הראשונה שחטף בברך במשחק כדורגל בהפסקה, או הגול הראשון שהבקיע.

הסוד הכמוס הקטן שהוא לוחש רק לי (אל תספרי לאבא) באוזן:"אמא, יש לי חברה", עם חיוך מאוזן לאוזן והוא רק בכיתה ב'. שובב חחחח.

אסיפות ההורים שמציפות אותי אושר כי הילדים שלי חכמים, מצטיינים ומהמובילים בכיתה.

הגננת שתופסת אותי היום בבוקר ואומרת לי :"אני מתה על הילד שלך, הוא כזה מתוק וכזה חכם" והוא רק בן 3.

הביס הראשון שהוא טועם מהמאכל הנסיוני החדש ואומר לי:"אמא, זה מצוין! אני רוצה עוד!" והלב שלי מתרחב כי הצלחתי לגוון לו.

העזרה בקיפול הכביסה ובשטיפת כלים כשאמא ממוטטת על הספה בסלון והשמירה על השקט כי "אמא נחה".

השינה המתוקה בלילה. השקט שאחרי הסערה.

הקסם של ההורות תלוי בהמון משתנים, חיוביים ושליליים.

זו החלטה שלי ובחירה שלי איך לקבל את הקסם הזה.

הבחירה הנוראית שלי בלהיות דרמטית ודיכאונית אינה הוגנת כלפי ילדיי, כלפי עצמי, כלפי בעלי (למרות שהוא קלולס לעיתים) וגם כלפיכם, הקוראים שלי.

אני מתנצלת ומקווה שתבינו שבלי ילדיי לא הייתי אמא, לא היו לי חיים מעניינים ומגוונים, לא הייתה לי משמעות אמיתית. לא הייתי מנהלת בלוג !

וכנראה שאני צריכה להתנצל בפני עצמי קודם כל, כי אני גורמת לעצמי סבל מיותר בהתבכיינות שלי והכל מושלך על הסביבה שלי.

אז מה אם זה בלוג שבו אני שופכת הכל כדי לעשות לעצמי טיפול פסיכולוגי? אז מה אם זה אנונימי? 

למילים יש כוח רב, עוצמה מאין כמוה. למילים יש כוח לבנות וכוח להרוס.

גם כאן, במרחב האנונימי, עליי להיזהר מהשלכות דבריי.

לכן, אני מתנצלת.

אני אוהבת את ילדיי ולא אוותר עליהם לעולם. אעדיף כל יום מחדש את הקשיים איתם מאשר לא להיות אמא שלהם כלל.

לילה טוב. תחלמו על תינוקות (או שתעשו אותם עוד הלילה) :)