הבלוג של "אמא יש רק אחת"

חשבתי שזה יהיה ברור מאליו.

כמו שברור לי מאליו, שכשמישהו נופל למשכב, מישהו אחר במשפחה ממלא את מקומו ודואג לכל צרכיו.

אבל כשאמא לשלושה בנים נופלת למשכב, אף אחד מהם לא יודע מה לעשות, איך למלא את מקומה והכי מעליב וכואב אפילו הבעל.

יש בזה מן הגאווה העצמית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים ובאותה נשימה יש בזה גם חרדה קולוסאלית לדעת שבלעדיי הם לא יכולים.

כבר שבוע אני חולה בשפעת ועוד הרבה תוספות מאוד לא נעימות. הגעתי למצב של אפיסת כוחות, טשטוש, בלבול ותשישות איומה.

היום, כבר מתאוששת ומעט טוב יותר, אז תפסתי את הילדים לשיחה. שאלתי אותם, מה היו עושים אם לא הייתי קיימת? איך היו מתעוררים בבוקר? מי היה מכין להם כריכים, מזכיר להם להכין שיעורים, מזרז אותם למקלחות ולשינה בזמן? הם לא ילדים קטנים כל כך ובהחלט מסוגלים לבצע דברים כאלה בעצמם.

אני מאוכזבת מעצמי. איך לא חינכתי אותם ליותר עצמאות? האם האהבה שלי הפכה אותם לנכים? איך לא שמתי לב לטעות הנוראית הזו שעשיתי?

ובעלי? ברור שהיה מצופה ממנו שיעשה לפחות חצי ממה שאני עושה כדי שאוכל לנוח. אבל, ואולי אני מתרצת כאן, הוא עובד בשתי עבודות ומגיע הביתה מותש. המראה החיצוני המזעזע והתשישות הנוראית שלי גרמו לו להבין שכדאי לפחות לקחת את הילדים לחוגים כי אני לא במצב להיראות בפומבי, או לנהוג. בבוקר כשאני מעירה אותם הייתי מצפה שיחליף אותי ולפחות שיעיר אותם בבוקר במקומי. אבל, רק כאשר הייתי מרימה את הקול בייאוש שיקומו כבר, רק אז היה נכנס לפעולה. נו באמת.

אבל לא. השינוי לא צריך לבוא ממנו. הוא צריך לבוא מהם וממני. אני חייבת להעביר את האחריות אליהם ולא אל בעלי.

השיחה שעשיתי איתם נועדה כדי להודיע להם שממחר יש שינוי. יש לכם טלפונים סלולאריים, תפעילו שעון מעורר. נתחיל בזה ונתקדם.

ורק שנהיה בריאים.