אני עושה המון חשבון נפש לאחרונה.
מחפשת מרגוע לנשמה הכואבת, מנסה למצוא לה שקט ומנוחה.
רוצה מאוד לשחרר את כאבי העבר ולהתקדם כבר, כי כמה אפשר לשחזר את תסריטי העבר בראש?
ישבתי בחדר ותפסתי את הראש, קלטתי בזוית העין את חבילת המחברות (היומנים שכתבתי לפני כמה שנים) שהוצאתי לפני שבועיים מהבוידעם.
חיפשתי וחיפשתי ומצאתי. מכתבים לאמא.
היה אחד שממש נגע ללבי.
דברים שכבר הספקתי לשכוח עלו וצפו שוב. אי אפשר להתווכח עם המילה הכתובה. נזכרתי מה היא עשתה ואיך היא לא התייחסה אליי.
הייתי כאויר בשבילה. לא שונה מעכשיו.
אני כועסת אבל בעצם זה כל העניין. ללמוד לשחרר.
קראתי כדי להיזכר, אבל גם כדי להתמודד. כי אי אפשר לשים בצד את אירועי העבר ופשוט לשכוח מהם. צריך ללמוד להתמודד איתם. לומר, "זה קרה-נכון, זה כאב-נכון. אבל הגיע הזמן לשחרר"
הפעולה הזו, לשחרר, זו הפעולה הקשה.
כי איך אפשר לשחרר כאב מאמא?
אתם יודעים, ציטטתי שם דברים שהיא אמרה לי וממש פגעו בי.
אני שואלת את עצמי, האם אני שונה ממנה ביחסי אל בניי?
שואלת ומפחדת מהתשובה.
למרות שאני הייתי ילדה טובה ומתחשבת. בניי אינם כאלה כלל. לפחות כך זה מרגיש.
החינוך שלנו היה חברי ולא סמכותי. לכן זה נראה כך. לצערי.
אמא שלי התגרשה מאבי כשהייתי בת 11.
מאותו רגע, הפכנו קורבנות.
אבל תמיד הרגשתי כפחות פייבוריטית.
סיפרתי שם במכתב מקרה שהיה.
הייתי בבסיס אצל חבר שלי, היא הבטיחה שתחזיר אותי הבייתה אבל רצתה שאהיה מוכנה לצאת ב 16:00. רציתי להישאר עוד, ראינו סרט. נשארתי עוד שעתיים והיא סירבה לקחת אותי, התעלמה ממני וניתקה.
חבר שלי (היום בעלי) ידע שזה יקרה ודאג לי. בצורה נבוכה אסף כסף מאחת הפקידות בבסיס, הביא לי את העודף שהיה לו בארנק ודאג שאחזור הביתה במונית.
זה אחד הדברים שכבר שכחתי. אבל לקרוא את זה היה וואו. איך היא עשתה לי את זה?
אני זוכרת גם שמעולם לא ביקשתי ממנה כסף.
היא גם לא הייתה נותנת לי. תמיד אמרה: "לכי לאבא שלך".
ואז אחותי יצאה לטיול בי"ס ואמא שלי קנתה לה תיק ב 200 ש"ח.
מבינים את ההבדל?
עד היום זה ככה.
לאחיין שלי יש יום הולדת ואמא שלי כותבת לו ברכה בפייסבוק, ממש מרגשת, במילים שלה, ואני אכולת קנאה.
כי כשלבנים שלי יש יום הולדת, היא לא טורחת. וכשהייתה לי יום הולדת לפני חודש, היא העתיקה ברכה מאיזה אתר קיקיוני והעתיקה לדף הפייסבוק שלה. היא לא הקדישה הרבה תשומת לב לזה, כי כשהיא העתיקה היא העתיקה גם את הטעויות וכתבה: "תמיד דואגת לאחים שלך". אין לי אחים אמא! רק אחות אחת.
זו תשומת הלב שאני מקבלת. שווה גרוש ורבע.
פלא שיש לי תסבוכים?
פלא שמגיל 11 אני כותבת יומנים ושופכת וחופרת?
בשנותיי האחרונות כתבתי המון על מערכת היחסים עם חבר שלי (בעלי) וחפרתי על כמה שאני אוהבת אותו ואהיה מוכנה למות בשבילו ושאני מפחדת שיעזוב אותי. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי מעירה את עצמי בסטירה ואומרת לעצמי: "שהוא יגיד את הדברים האלה, את תתנהגי כמו מלכה ולא תעיזי להרגיש ככה לעולם". כאב לי פיסית לקרוא חלק מהדברים. זה נשמע סוריאליסטי ומשפיל, גודל האהבה שהייתה לי אליו. משתפכת ונכרכת ומזעזעת ומושפלת ונותנת לו לשנות אותי כמעט כליל כי הרגשתי שהוא מושלם ואני הדפוקה והשרוטה אז הוא בטח יודע מה הכי טוב. כי הייתי חסרת ביטחון. רק בשלוש שנים האחרונות הפסקתי לפחד ולהעז לענות לו וגיליתי שיש עם מי לדבר (אחרי המון עמידה על עקרונות) והבנתי מה פספסתי כל השנים בגלל חוסר ביטחון. פאק! כמה ספגתי!
אז אמא, תודה שדפקת לי את החיים ולא היית שם בשבילי.
מקווה שאשתחרר ממך מתישהו. כי ממש נמאס לי מחבל הטבור שלי הקשור אלייך עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא ללא הפסקה