אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מתמודדת עם המציאות,

מכניסה לי אוכל לגוף כדי להשלים עם מה שחסר

קונה בגדים חדשים כדי למלא את מה שחסר

כל היום בחוץ כדי לא לחשוב על מה שחסר

ובכללי מתלוננת כל היום.

לא רע לי בכלל ומה שאני רוצה זה שכולם יזדיינו

אני לא מאמינה בחיים אם לא עושים בהם מה שעושה לנו טוב

יש לי את הכלים, את הקלפים בידיים ואני צריכה להתמודד עם הדברים שעוברים לי בראש ולהפסיק להתבכיין.

כבר הרבה זמן שאני רוצה סוג של קטע כזה,לא משהו רציני, לא רוצה להכניס מישהו ללב שלי באמת אחרי שהוא עוד פעם נפגע.

לא היו לי כל כך הזדמנויות,

אני לא הרזה והכוסית שהייתי שנה שעברה (שאז כן התחילו איתי הרבה),הביטחון היה ברצפה,הייתה תקופהקצרה של דיכאון וכד' וכד'.

הקטע שהורג אותי הוא שכשיש לי הזדמנות ואני מרגישה יותר טוב עם עצמי, אלא שהתחילו איתי ורצו אותי לאותו הערב שם נראים לא רע בכלל ועוד הילד שממש פגע בי היה שם והסתכל עלי כל הערב לא זרמתי עם אף אחד. תמיד שמישהו מתחיל איתי\רוצה אותי וכד' אני אוטומטית נהיית אדישה או סנובית והקטע הוא שאני לא יודעת למה. אולי כי אני מפחדת כי גם MY FIRST KISS הייתה הדבר העקום ביותר שה' המציא, או כי אני נקשרת לאנשים או כי אני צריכה לפתח רגשות או בלה בלה בלה. לא יודעת מה. זה ממש מעצבן אותי, אני רוצה לזרום, אני רוקדת אני נהנת, אני רוצה לרקוד עם מישהו, אני רוצה שהוא יחזיק אותי צמוד אליו ואני רוצה להתנשק עם מישהו ולא לחשוב יותר מידי. אני האחרונה שתשפוט אחרים שעושים את זה, אני בעד זה כי אנחנו צעירים ואם אנחנו לא פוגעים באף אחד אז מה הבעיה?

מה הבעיה שלי ?