בקצה השמים, כמו חלום.

מהימים האחרונים.

♣ קסם משחק ותוך כדי שר את: "אף אחד לא בא לי, אף אחד לא בא לי"...

אני: (נקרעת מצחוק בלב) קסם, אתה יודע מי שרה את זה?

קסם: בטח, זאת קרולינה.

♣ קיפי ואני בלמידה. אני אומרת לו שעכשיו אני אצייר דגם והוא יעשה את אותו דבר מהקוביות. הוא מתנגד ואומר שהוא יצייר לי דגם ואני אעשה את אותו דבר מהקוביות (הוא תמיד עושה את זה, מנסה להפוך תפקידים כדי להימנע מביצוע משימות שמצריכות ממנו רמת ריכוז מסוימת). אני מסרבת.
קיפי: "אבל למה אתם תמיד מפרקים את כל הרעיונות שלי?"

זה היה מצחיק אבל גם מאוד אמיתי. הרבה פעמים יוצאות לו מין אמיתות כאלה בסיטואציות אקראיות, כמו הפעם הזו שאחת העובדות בגן אמרה שהוא אלוף, והוא אמר: "לא, רק בבית אני אלוף". זו באמת ההרגשה שלו, שבבית הוא אלוף ונהדר ובגן הוא נכשל. בגלל זה אני מנסה לחזק אותו ככל שאפשר על הצלחות והתנהגויות חיוביות.

עוד קטע מצחיק מהלמידה:
אני מפזרת על השולחן כרטיסים של הפכים, ומבקשת מקיפי להתאים ביניהם. הוא מתאים את הזוג "מלוח-מתוק".
אני: נכון, מה ההפך כאן?
קיפי: אממ... זה בייגלה.

אני: נכון, יש כאן בייגלה. איזה טעם יש לבייגלה?

קיפי: חמוץ!

אני: לא...

קיפי: מלוח!

אני: נכון! ומה יש בכרטיס השני?

קיפי: עוגייה  (קיפי משוגע על מתוקים)

אני: נכון. איזה טעם יש לעוגייה?

קיפי: טעים!

אני: (נקרעת מצחוק) כן, אבל מה הטעם שלה?

קיפי: טעים!!!

אני: טעם מ...

קיפי: מתוק!

אני: נכון!

קיפי: וטעים!


♣ טולה קנתה מלא משחקים חדשים לגן, אחד מהם הוא משחק הרכבה שאפשר לעשות ממנו כל מיני דברים (אולי התיאור הכי גנרי שכתבתי בחיים, אבל באמת שאין דרך אחרת לתאר משחקי הרכבה). הרכבתי שני עיגולים, חיברתי ביניהם, הכנסתי את הידיים שלי לתוכם, ואמרתי לילדים: "תראו, הכנתי אזיקים!". רק כש-י' שאל מה זה אזיקים תפסתי שזה היה חסר טקט לחלוטין  מזל שאף מבוגר לא היה בסביבה, פדיחה.

♣ השבוע גילינו שמוגלי מכיר את האותיות בעברית. כן, אותו ילד של עובדים זרים שלא מדבר, שעברית היא לא שפת האם שלו - מכיר את האותיות. הוא סידר מגנטים של האותיות הראשונות (א'-ו') לפי הסדר וגם את האחרונות (פ'-ת'), וגם ידע לקחת ה', להוציא את החלק הקטן יותר ולשים במקומו חלק ארוך יותר, ולהגיד "קו" (ק'). הילד הזה מפתיע אותנו כל פעם מחדש. אני חושבת שהוא הילד שהתקדם הכי הרבה מתחילת השנה. כל ישיבה שיש עליו אנחנו פשוט רצים עם מטרות חדשות כי הוא לומד בצורה מהירה ואיכותית, הקליטה שלו אדירה. קצת כמו ספוג. חבל רק שבדיבור הוא לא מתקדם כל כך, למרות שהוא מאוד מנסה. הולכים להעלות את הנושא בפני קלינאית התקשורת כדי שתתחיל לעבוד איתו על הגייה.

♣ היום חגגנו יום הולדת בגן לקיפי. הוא בן 6. כל היום הוא נורא התרגש, זה הדבר היחיד שדיבר עליו. קצת לפני שהתחילה המסיבה הייתה לנו למידה יחד, בכוונה לא הצבתי לה מטרות גבוהות כי הוא היה מאוד לא מרוכז. ציירנו לו ציור ביחד, ובמהלך העבודה הוא כל הזמן חילק משימות לצוות של הגן (מי יתלה בלונים, מי ישים נרות על העוגה) ושאל דברים כמו: "גם את תחגגי איתי את יום ההולדת?", "גם יולה תבוא ליום הולדת, נכון?", כאילו ממש ניסה להיאחז בזה שכולם יהיו וישתתפו. הקראתי לו סיפור מצחיק על אבא שמצייר לבת שלו ציורים לא נכונים - כמו בית ששט בים וספינה שעומדת על הר, וקיפי נורא צחק, גם כי הוא מת על דברים כאלה ש"לא בסדר", והרגשתי שגם כי הוא היה צריך לפרוק קצת מתח מכל ההתרגשות. עשינו מיני-הפנינג כזה בחצר, עם פעילות של מצנח וקבוצת בישול, והוא היה פשוט מאושר. אמא שלו הביאה לו כתר והוא כל כמה זמן אמר: "אני מלך" ו"אני מלך היום הולדת".  ממש שמחתי כי אני יודעת כמה הוא צריך את ההכרה ואת החיזוק הזה. הבנתי למה הוא בעננים - הוא במרכז תשומת הלב ונמצאים איתו כל הדמויות המשמעותיות בחייו - אמא, סבתא, טולה, יולה, הפסיכולוג של הגן. בסוף הוא אמר: "תודה! עשיתם לי יום הולדת נפלאה!" וזה היה ממש מרגש, במיוחד כי הוא בד"כ לא אומר דברים כאלה.

♣ למרות שבזמן האחרון אני קצת מעורערת, אני חושבת שבגדול, טוב לי. וכמה היסוס יש במשפט הזה. רוצה להסס פחות. להעז יותר. להרגיש שאני יכולה, מסוגלת, שווה, מדהימה. כמו שמגיע לי להרגיש. ההבנה הפשוטה הזו, שבגדול, טוב לי, בכלל לא מובנת מאליה מבחינתי. ועליה אני גאה בעצמי מאוד.