בקצה השמים, כמו חלום.

♦ ארוחת צהריים בגן. פתאום י': "איזה כיף שאת כאן".

ליבי מתחמם, כמובן.  במיוחד בגלל שהוא כ"כ מופנם, ולאחרונה התחלנו קצת להתקרב וזה ממש משמח אותי.

קצת אחר כך, בלי שום הכנה: "נכון שאלוהים קיים?"

אני נאלמת, וכמוני כל הצוות. אני אומרת קצת בצחוק, מתוך מבוכה, שהשאלה הזו גדולה עליי ושאין לי את הסמכות לענות עליה. י' מסתכל עליי במבט מבולבל. טולה אומרת שזאת באמת שאלה טובה וחשובה, ושהרבה מבוגרים חושבים עליה ומנסים לענות עליה.

קצת אחרי זה, בחצר, קסם שואל את המטפלת הרגשית: "איך זה למות?". שוב אלם. היא שואלת בחיוך: "מה זה כל השאלות הכבדות האלה היום?", ועונה תשובה מאוד יפה עם דימוי של פרח שנובל ומת - וכבר לא שותה מים או נמצא בשמש.
אילו ילדים הם, בחיי.

♦ מסק נעדר מהגן כבר הרבה הרבה זמן. הוא מאושפז בבי"ח בגלל שהתחילו לו התקפי פרכוסים, והוא אובחן באפילפסיה. למרות שקשה לי איתו, אני דואגת לו והוא מאוד חסר בדינמיקה החברתית של הילדים בגן. לפני כמה ימים טולה, בחוכמתה הרבה, העבירה מפגש עליו, ועודדה את הילדים להגיד מה הם מרגישים לגבי זה שמסק לא נמצא בגן הרבה זמן. י' אמר שהוא מתגעגע, קסם היה על סף דמעות, וכשטולה אמרה שהיא רואה שקשה לו לדבר על זה הוא אמר ש"לא קל לו" כמו מבוגר קטן, האפרוח אמר שהוא לא רוצה שמסק יחזור, וקיפי בכלל לא הסכים לשבת למפגש ואמר ש"זה מפחיד אותו" (לדבר על חולים. הוא גם נורא היפוכונדר). בקשר לאפרוח, נראה לי שהבנתי למה הוא לא רוצה שמסק יחזור. הרי לאפרוח ממש קשה עם שינויים, והיה לו מאוד לא קל עם זה שמסק נעלם פתאום. אבל עכשיו הוא התרגל למצב הזה, ומבחינתו, זה שמסק יחזור עכשיו, זה אומר עוד שינוי להתמודד איתו (לא שהוא אמור לחזור בקרוב). כשאמרתי את זה לאחת העובדות, היא הוסיפה שמאז שמסק לא נמצא, אז י' קצת החליף אותו באפרוח כפרטנר למשחקים, במיוחד בחצר, והאפרוח מאושר מזה כמובן. אז זה שמסק יחזור אומר ש-י' כבר לא ישחק איתו כל כך הרבה.

♦ מוגלי כל כך חכם. לפני כמה ימים היינו בלמידה, ושיחקנו בכלי המטבח, והוא ביקש עם האייפד "כוס", "צלחת", וכו'. היה לי גם בקבוק גדול של חלב, אבל לא הופיע לו באייפד סמל של חלב, והוא לא ידע איך לבקש אותו. אז הוא לחץ על קטגוריית המשחקים, נכנס לחיות, ולחץ על הפרה. הייתי בהלם. איזו הבנה... הוא פשוט ממשיך להדהים אותנו כל פעם מחדש.

♦ בשיחה השבועית שלי ושל מנחת השילוב על הנסיכה, הגענו למסקנה שהיא מרביצה לאחרים כשהיא מתוסכלת ולא מצליחה לעשות משהו שהיא רוצה. אז התחלנו במעין תוכנית התנהגות בשילוב שמחזקת אותה על זה שהיא שומרת על הידיים, וזה עבד היום די יפה. כשהיא שיחקה ליד שולחן וכל החלקים התפזרו לה, היא העיפה אותם, אבל רק צעקה: "מכה!" ולא באמת הרביצה, אז אמרתי לה שאני ממש גאה בה שהיא שמרה על הידיים שלה. וגם במפגש, היא ישבה ממש יפה ורגוע (מה שלא קל לה) ואפילו השתתפה במשחקים, שהיו מאוד פיזיים ועם סכנה לפלישה למרחב האישי (מה שממש מלחיץ אותה), ולמרות זאת היא לגמרי הבינה את החוקים, שיחקה היטב והצליחה להיות חלק מהסיטואציה, ונהנתה מאוד. אני כל כך גאה בה ושמחה על ההתקדמות שלה מתחילת השנה. זה מעודד אותי בהקשר של שנה הבאה, בה היא תהיה בשילוב מלא בגן רגיל. היא תהיה בסדר.

♦ היום ביקרתי בגן של שנה שעברה בפעם השלישית והאחרונה. רציתי לבוא עוד פעם אחת לפני סוף השנה, אבל אני לא חושבת שאבוא יותר. קודם כל בגלל שאני מרגישה שאני פשוט שוברת לבוסית הקטנה את הלב בכל פעם שאני מבקרת. מצד אחד היא ממש שמחה לראות אותי (וזה לגמרי הדדי) ומחבקת אותי מלא, הילדה המדהימה הזאת, ומצד שני שואלת כל הזמן למה אני כבר לא איתם ומבקשת ממני להישאר, כמעט מתחננת. וזה עושה לי הרגשה ממש לא טובה. הסיבה השנייה היא שאני ממש לא מתגעגעת לגן הזה, וכל פעם שאני באה אליו, אני מרגישה שמחה על זה שאני בגן הנוכחי והנהדר שלי. שמחתי לראות שלאחת הילדות, שהייתה ממש מנותקת וכועסת על העולם, בין היתר בגלל בעיות בריאותיות שגרמו לראייה ושמיעה לקויות - יש מכשיר שמיעה. היא נראתה יותר "איתנו", הביטה בי (בערך) והחזיקה לי את הידיים, ותהיתי אם היא זוכרת אותי. שמחתי גם לראות ש-ל' מדברת קצת יותר, והבוסית הקטנה מתוקה ואהובה כרגיל, אבל חוץ מזה מצבם של הילדים שם בכלל לא להיט. זה לא כמו בגן שלי, שממש אפשר לראות את ההתקדמות של הילדים - תוכניות לימוד נבנות, מטרות מושגות, ממשיכים הלאה. וזה די מדכא שלא אצל כולם זה ככה.

♦ אני כבר לא כותבת כאן הרבה. גם לא קוראת ממש. אולי זה קשור אחד לשני. אולי לא. אולי זה בגלל הדיבורים על סגירת האתר. מבאס שזה המצב, אבל אני לא רואה את עצמי כותבת במקום אחר. כבר יש כאן את האנשים שאוהבים לקרוא את מה שאני כותבת, ויש כאן את האנשים שאני אוהבת לקרוא את מה שהם כותבים. ועוד שבוע הבלוג יהיה קיים שנתיים. איזה מוזר זה.

אל תמחי

כל כך מהר את

הדמעות

תני להן לשהות

לרגע

זה לא בדיוק בכי

יותר כמו נזילה רגעית

שלא לומר משנית

מארובת העין

וגם אם בכי זה היה

לא היית יודעת למה את

בוכה

אל תרגישי מבוכה

הכל בסדר

החולשה רחוקה ממך שנות אור

ובחדר

חושך

תריסים פתוחים

ריסים פקוחים

הדלת היא מלבן חצי שקוף

וזה בסדר

כשהמלבן מואר מאירים גם החיים

לתוך החדר

וזה בסדר

הנה כבר הגוף נרגע

נרפא

מתמסר לתת מודע

וזה גם הזמן שלך

להניח

בצד

כל מה שלא חשוב עכשיו

ולא לשתוק אלא לשקוט

לקראת הרוגע הלילי

ולהתרפק אל תוך הגוף הנעים

היפה

הרך

שבמקרה שייך

רק לך

מהימים האחרונים.

♣ קסם משחק ותוך כדי שר את: "אף אחד לא בא לי, אף אחד לא בא לי"...

אני: (נקרעת מצחוק בלב) קסם, אתה יודע מי שרה את זה?

קסם: בטח, זאת קרולינה.

♣ קיפי ואני בלמידה. אני אומרת לו שעכשיו אני אצייר דגם והוא יעשה את אותו דבר מהקוביות. הוא מתנגד ואומר שהוא יצייר לי דגם ואני אעשה את אותו דבר מהקוביות (הוא תמיד עושה את זה, מנסה להפוך תפקידים כדי להימנע מביצוע משימות שמצריכות ממנו רמת ריכוז מסוימת). אני מסרבת.
קיפי: "אבל למה אתם תמיד מפרקים את כל הרעיונות שלי?"

זה היה מצחיק אבל גם מאוד אמיתי. הרבה פעמים יוצאות לו מין אמיתות כאלה בסיטואציות אקראיות, כמו הפעם הזו שאחת העובדות בגן אמרה שהוא אלוף, והוא אמר: "לא, רק בבית אני אלוף". זו באמת ההרגשה שלו, שבבית הוא אלוף ונהדר ובגן הוא נכשל. בגלל זה אני מנסה לחזק אותו ככל שאפשר על הצלחות והתנהגויות חיוביות.

עוד קטע מצחיק מהלמידה:
אני מפזרת על השולחן כרטיסים של הפכים, ומבקשת מקיפי להתאים ביניהם. הוא מתאים את הזוג "מלוח-מתוק".
אני: נכון, מה ההפך כאן?
קיפי: אממ... זה בייגלה.

אני: נכון, יש כאן בייגלה. איזה טעם יש לבייגלה?

קיפי: חמוץ!

אני: לא...

קיפי: מלוח!

אני: נכון! ומה יש בכרטיס השני?

קיפי: עוגייה  (קיפי משוגע על מתוקים)

אני: נכון. איזה טעם יש לעוגייה?

קיפי: טעים!

אני: (נקרעת מצחוק) כן, אבל מה הטעם שלה?

קיפי: טעים!!!

אני: טעם מ...

קיפי: מתוק!

אני: נכון!

קיפי: וטעים!


♣ טולה קנתה מלא משחקים חדשים לגן, אחד מהם הוא משחק הרכבה שאפשר לעשות ממנו כל מיני דברים (אולי התיאור הכי גנרי שכתבתי בחיים, אבל באמת שאין דרך אחרת לתאר משחקי הרכבה). הרכבתי שני עיגולים, חיברתי ביניהם, הכנסתי את הידיים שלי לתוכם, ואמרתי לילדים: "תראו, הכנתי אזיקים!". רק כש-י' שאל מה זה אזיקים תפסתי שזה היה חסר טקט לחלוטין  מזל שאף מבוגר לא היה בסביבה, פדיחה.

♣ השבוע גילינו שמוגלי מכיר את האותיות בעברית. כן, אותו ילד של עובדים זרים שלא מדבר, שעברית היא לא שפת האם שלו - מכיר את האותיות. הוא סידר מגנטים של האותיות הראשונות (א'-ו') לפי הסדר וגם את האחרונות (פ'-ת'), וגם ידע לקחת ה', להוציא את החלק הקטן יותר ולשים במקומו חלק ארוך יותר, ולהגיד "קו" (ק'). הילד הזה מפתיע אותנו כל פעם מחדש. אני חושבת שהוא הילד שהתקדם הכי הרבה מתחילת השנה. כל ישיבה שיש עליו אנחנו פשוט רצים עם מטרות חדשות כי הוא לומד בצורה מהירה ואיכותית, הקליטה שלו אדירה. קצת כמו ספוג. חבל רק שבדיבור הוא לא מתקדם כל כך, למרות שהוא מאוד מנסה. הולכים להעלות את הנושא בפני קלינאית התקשורת כדי שתתחיל לעבוד איתו על הגייה.

♣ היום חגגנו יום הולדת בגן לקיפי. הוא בן 6. כל היום הוא נורא התרגש, זה הדבר היחיד שדיבר עליו. קצת לפני שהתחילה המסיבה הייתה לנו למידה יחד, בכוונה לא הצבתי לה מטרות גבוהות כי הוא היה מאוד לא מרוכז. ציירנו לו ציור ביחד, ובמהלך העבודה הוא כל הזמן חילק משימות לצוות של הגן (מי יתלה בלונים, מי ישים נרות על העוגה) ושאל דברים כמו: "גם את תחגגי איתי את יום ההולדת?", "גם יולה תבוא ליום הולדת, נכון?", כאילו ממש ניסה להיאחז בזה שכולם יהיו וישתתפו. הקראתי לו סיפור מצחיק על אבא שמצייר לבת שלו ציורים לא נכונים - כמו בית ששט בים וספינה שעומדת על הר, וקיפי נורא צחק, גם כי הוא מת על דברים כאלה ש"לא בסדר", והרגשתי שגם כי הוא היה צריך לפרוק קצת מתח מכל ההתרגשות. עשינו מיני-הפנינג כזה בחצר, עם פעילות של מצנח וקבוצת בישול, והוא היה פשוט מאושר. אמא שלו הביאה לו כתר והוא כל כמה זמן אמר: "אני מלך" ו"אני מלך היום הולדת".  ממש שמחתי כי אני יודעת כמה הוא צריך את ההכרה ואת החיזוק הזה. הבנתי למה הוא בעננים - הוא במרכז תשומת הלב ונמצאים איתו כל הדמויות המשמעותיות בחייו - אמא, סבתא, טולה, יולה, הפסיכולוג של הגן. בסוף הוא אמר: "תודה! עשיתם לי יום הולדת נפלאה!" וזה היה ממש מרגש, במיוחד כי הוא בד"כ לא אומר דברים כאלה.

♣ למרות שבזמן האחרון אני קצת מעורערת, אני חושבת שבגדול, טוב לי. וכמה היסוס יש במשפט הזה. רוצה להסס פחות. להעז יותר. להרגיש שאני יכולה, מסוגלת, שווה, מדהימה. כמו שמגיע לי להרגיש. ההבנה הפשוטה הזו, שבגדול, טוב לי, בכלל לא מובנת מאליה מבחינתי. ועליה אני גאה בעצמי מאוד.