זה התחיל בטיו"ש.

חזרתי הביתה, הדלקתי מחשב, ונכנסתי לאתר שבו אני מעלה את כתבי. אני מוצאת שעל אחד מהשירים שלי מישהו כתב תגובה והיא בעברית:

מה שלומך? אני כותב את זה וכולי תקווה שתקראי את זה ואולי אף תקחי את זה ברצינות. אני עוקב אחריך כבר זמן מה ואני מרגיש שאני מכיר אותך כבר כמה שנים טובות, חרף העובדה שכנראה ולא נפגשנו. 

יש עוד למסר, אבל אני לא אכתוב. החלטתי לענות לאותו אדם, ובהתחלה הייתי ממש, ממש סקפטית. בסופו של דבר התחלנו לדבר באימיילים. ואותו מגיב אמר בהתחלה שאנחנו לא מכירים, ושאנחנו לא באותה כיתה, או באותו בית ספר. התחלנו לדבר. 

אחרי נדנודים רבים, הצלחתי לשכנע אותו לאמר מי הוא. הוא הודה בעובדה שאנחנו כן באותו בית ספר, וכן באותה שכבה, ושאנחנו ניפגש במקום שאני נמצאת בו הרבה הספרייה. 

באותו יום, הגעתי לספרייה וחיכיתי הרבה זמן עד שהוא יגיע. והתחלתי כבר לחשוב שהוא לא. אבל טעיתי. אחרי כמה שמן, מתיישב לידי מישהו עם שיער ארוף, ועיניים כחולות, וישר אני יודעת שזה הוא. והוא מציג את עצמו, ואנחנו מתחילים לדבר.

ואז הפתק. הוא נתן לי פתק, שהבטיח שאם אני אעשה לעצמי משהו, אז הוא יעשה את אותו הדבר לעצמו. בסוף הפתק - מספר. המספר שלו. 

הפתק הזה הוא הפתק שכל כך מפחיד אותי לחתוך שוב. אני לא רוצה שהוא גם יעשה את זה לעצמו. והפתק מודבק ביומן שלי. שהרבה זמן לא כתבתי בו. אולי אני לא צריכה את היומן הזה יותר. 

זה טוב, נכון?