אולי יש משהו מעניין.
אולי קטע טוב שיסחף אותי לסערת רגשות טובה.
לא, כלום.
אני מקווה שמשהו יכתוב את מה שאני מרגישה,
מה לא בסדר איתי?
הרגע
הבנתי,
שאם אי פעם אהיה ציירת, הציור הראשון שלי יהיה אפור.
פשוט ריבוע ריק מלא באפור.
כי הרי מכל הצבעים יוצא לבן, לא?
ומכל הרגשות יוצא שחור, לא?
ומכל החיים האלה יוצא, מה?
כמובן, אפור.
למה. אני. לא .מצליחה. לכתוב. כלום.
המילים נמצאות בתוך הראש שלי,
קבוצות, זוגות, סתם מילים משוטטת.
שום דבר לא מתחבר על המקלדת,
בראש, איכשהו הכל נראה מתאים.
למה
אני
לא
מצליחה
לכתוב?
אוף הראש שלי מתפוצץ.
מספיק, המילים מוחצות לי את המוח.
די לכו לישון,
מחר יום חדש,
מלא בהזדמנות חדשות לחרב לי את הכתיבה.
Life will grow,
Until,
They stop,
Until,
They crash.
אני מעריכה כנות.
כי בעולם שכולם משקרים,
כנות היא הדבר היחיד שנשאר.
החיים פשוט צוחקים עליי.
בכל מקום שאני הולכת האירוניה אורבת לי ומנסה לעשות ממני צחוק.
הציניות מתחבאת ומאיימת להפיל אותי מרגליי.
בכל מקום, אני רואה את החיים צוחקים עליי.
וכל הזמן, אני רק מקווה שזה הגורל, ולא עונש פנימי בשבילי.
-אופס יש
דליפה.
שוב פעם?
-מה לעשות, הדבר הזה ממשיך לגדול ולפעמים יש דליפות.
טוב תתקן אותה.
-טיפה מאוחר מידי, את לא מרגישה את זה כבר?
את מה?
-את הרגשות.
איזה רגשות? אוי לא, הנה הם באים.
אני שונאת שיש דליפות ואתה יודע את זה!
זה תמיד גורם לי לבכות, תמיד גורם לי להיות אובדנית.
אתה יודע שיש סיבה שזה נמצא כלוא כל הרגש הזה!
-בסדר, בסדר! אני יודע שזאת לא את מדברת, זה הרגש.
פשוט תתקן את זה, תתקן עכשיו!
-זה קצת קשה בהתחשב בכך שזה נמצא בתוך חור שחור בתוך הבטן שלך.
לא אכפת לי, העיקר שאני אפסיק להרגיש ככה, ובעצם, למי אכפת? אני גם
ככה בודדה ולבד.
-זה לא נכון, זה בגלל הדליפה, תפסיקי להרביץ לעצמך ככה!
לאף אחד גם ככה לא אכפת, כולם שונאים אותי, אני לבד בעולם, מה הטעם?
-אופס, הרגע שמתי לב שהחור הזה מכסה את כל הבטן שלך, את חלולה לגמרי.
ברור שאני חלולה, ריקה, לבד, בודדה, עצובה.
אני תמיד ככה, רק שנעשתי ממש טובה להסתיר את זה.
כל הרגשות האלה גורמים לי להרגיש מלאה במחשבות רעות.
-אני כבר אסדר את זה מבטיח! אני כל כך מצטער!
מה זה משנה?
הסימנים כבר לא יעלמו, המכות לא יפסיקו לכאוב והבטן לא תתמלא בחמימות.
הימים שהייתי ילדה טובה ונורמלית חלפו, ויחד איתם גם הרגש הטוב שבי.
-זהו תוקן! הרגשות יעלמו בקרוב אל תדאגי! ילדה מסכנה שלי.
זה לא משנה, הנזק כבר נעשה.
ערב. עוד מעט החברים צריכים לבוא, יש לך יום הולדת. את הזמנת 4 חברים, אין לך הרבה. "את יכולה לקפוץ רגע לשכנה כדי להביא לה כמה דברים?" ברור למה לא? אבל למה לעזאזל היא צריכה את כל הזבל הזה? נו טוב זה לא ענייני. טוב נו אני אראה לך איך השתפרתי בגיטרה. עוד מעט שש ובשש וחצי הם צריכים לבוא אז כדי שאני אחזור הביתה. היי אבא, מה אתה עושה פה בחוץ? כן היד שלי בסדר, פחות כואב, כן תיקח את הסלים, תודה. נכנסת הביתה, התקף לב. "הפתעה!" כל כך הרבה אנשים שעומדים בסלון שלי, ועשו לי מסיבת הפתעה. סליחה, כל כך הרבה חברים שאוהבים אותי עשו לי מסיבת הפתעה. אני חושבת, שיותר מהעובדה שהופתעתי, פשוט התרגשתי לראות כמה הם באמת אוהבים אותי ורוצים אותי בתור חברה. יותר מזה, כשפתחתי מתנות, אלה לא היו מתנות עם התגית "בנות", אלה היו מתנות עם התגית "מיכל". הם מכירים אותי. הם אוהבים אותי. הם החברים שלי. וכרגע, אני מרגישה כל כך ברת מזל, שיש לי את החיים האלה, החיים הכל כך נפלאים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek