לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רק רציתי להיות מאושרת



Avatarכינוי:  The Little Geek

בת: 12

Skype:  michal_and_smile 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2019    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

קטעים אקראיים ולא קשורים 2


עוברת, בודקת.

אולי יש משהו מעניין.
אולי קטע טוב שיסחף אותי לסערת רגשות טובה.
לא, כלום.
אני מקווה שמשהו יכתוב את מה שאני מרגישה,
מה לא בסדר איתי?

 



 

הרגע הבנתי,
שאם אי פעם אהיה ציירת, הציור הראשון שלי יהיה אפור.
פשוט ריבוע ריק מלא באפור.
כי הרי מכל הצבעים יוצא לבן, לא?
ומכל הרגשות יוצא שחור, לא?
ומכל החיים האלה יוצא, מה?
כמובן, אפור.

 



 

למה. אני. לא .מצליחה. לכתוב. כלום.
המילים נמצאות בתוך הראש שלי,
קבוצות, זוגות, סתם מילים משוטטת.
שום דבר לא מתחבר על המקלדת,
בראש, איכשהו הכל נראה מתאים.
למה
אני
לא
מצליחה
לכתוב?

אוף הראש שלי מתפוצץ.
מספיק, המילים מוחצות לי את המוח.
די לכו לישון,
מחר יום חדש,
מלא בהזדמנות חדשות לחרב לי את הכתיבה.

 


 

 

Life will grow,
Until, 
They stop,
Until,
They crash.

 


 

אני מעריכה כנות. 
כי בעולם שכולם משקרים, 
כנות היא הדבר היחיד שנשאר.

 



 

החיים פשוט צוחקים עליי. 
בכל מקום שאני הולכת האירוניה אורבת לי ומנסה לעשות ממני צחוק. 
הציניות מתחבאת ומאיימת להפיל אותי מרגליי.

בכל מקום, אני רואה את החיים צוחקים עליי. 
וכל הזמן, אני רק מקווה שזה הגורל, ולא עונש פנימי בשבילי.

 


 

 

-אופס יש דליפה.
שוב פעם?
-מה לעשות, הדבר הזה ממשיך לגדול ולפעמים יש דליפות.
טוב תתקן אותה.
-טיפה מאוחר מידי, את לא מרגישה את זה כבר?
את מה?
-את הרגשות.
איזה רגשות? אוי לא, הנה הם באים. 
אני שונאת שיש דליפות ואתה יודע את זה! 
זה תמיד גורם לי לבכות, תמיד גורם לי להיות אובדנית.
אתה יודע שיש סיבה שזה נמצא כלוא כל הרגש הזה!
-בסדר, בסדר! אני יודע שזאת לא את מדברת, זה הרגש.
פשוט תתקן את זה, תתקן עכשיו!
-זה קצת קשה בהתחשב בכך שזה נמצא בתוך חור שחור בתוך הבטן שלך.
לא אכפת לי, העיקר שאני אפסיק להרגיש ככה, ובעצם, למי אכפת? אני גם ככה בודדה ולבד.
-זה לא נכון, זה בגלל הדליפה, תפסיקי להרביץ לעצמך ככה!
לאף אחד גם ככה לא אכפת, כולם שונאים אותי, אני לבד בעולם, מה הטעם?
-אופס, הרגע שמתי לב שהחור הזה מכסה את כל הבטן שלך, את חלולה לגמרי.
ברור שאני חלולה, ריקה, לבד, בודדה, עצובה. 
אני תמיד ככה, רק שנעשתי ממש טובה להסתיר את זה.
כל הרגשות האלה גורמים לי להרגיש מלאה במחשבות רעות.
-אני כבר אסדר את זה מבטיח! אני כל כך מצטער!
מה זה משנה?
הסימנים כבר לא יעלמו, המכות לא יפסיקו לכאוב והבטן לא תתמלא בחמימות.
הימים שהייתי ילדה טובה ונורמלית חלפו, ויחד איתם גם הרגש הטוב שבי.
-זהו תוקן! הרגשות יעלמו בקרוב אל תדאגי! ילדה מסכנה שלי.
זה לא משנה, הנזק כבר נעשה.

 


 

 

 

נכתב על ידי The Little Geek , 26/3/2015 19:40   בקטגוריות >אהבה 3>, אנשי העם שלנו, בית -,-, בית ספר ._., דברים למחשבה על החיים..., הכתיבה שלי, חיי החברה המרגשים שלי, מה שבפנים, מוזיקה מהנשמה, רגשות עצובים, רגשות שמחים, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"הפתעה!"


ערב.
עוד מעט החברים צריכים לבוא, יש לך יום הולדת.
את הזמנת 4 חברים, אין לך הרבה.
"את יכולה לקפוץ רגע לשכנה כדי להביא לה כמה דברים?"
ברור למה לא?
אבל למה לעזאזל היא צריכה את כל הזבל הזה?
נו טוב זה לא ענייני.
טוב נו אני אראה לך איך השתפרתי בגיטרה.
עוד מעט שש ובשש וחצי הם צריכים לבוא אז כדי שאני אחזור הביתה.
היי אבא, מה אתה עושה פה בחוץ?
כן היד שלי בסדר, פחות כואב, כן תיקח את הסלים, תודה.
נכנסת הביתה, התקף לב.
"הפתעה!"
כל כך הרבה אנשים שעומדים בסלון שלי,
ועשו לי מסיבת הפתעה.
סליחה, כל כך הרבה חברים שאוהבים אותי עשו לי מסיבת הפתעה.
אני חושבת, שיותר מהעובדה שהופתעתי,
פשוט התרגשתי לראות כמה הם באמת אוהבים אותי ורוצים אותי בתור חברה.
יותר מזה, כשפתחתי מתנות,
אלה לא היו מתנות עם התגית "בנות",
אלה היו מתנות עם התגית "מיכל".
הם מכירים אותי.
הם אוהבים אותי.
הם החברים שלי.
וכרגע, אני מרגישה כל כך ברת מזל,
שיש לי את החיים האלה,
החיים הכל כך נפלאים האלה.
נכתב על ידי The Little Geek , 20/3/2015 19:11   בקטגוריות >אהבה 3>, אנשי העם שלנו, בית -,-, בית ספר ._., דברים למחשבה על החיים..., הכתיבה שלי, חגים ושמחות, חיי החברה המרגשים שלי, מה שבפנים, מסיבות :P, משפחה *~*, רגשות שמחים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני שבורה


כן, אני רוצה לפתוח את זה, כן, אני רוצה לדבר על זה.

אני לספר למשהו את כל מה שעבר עליי מכיתה ז'.

אני כל כך רוצה.

חבל שאף אחד לא מוכן להקשיב.

לא נורא.

אני פשוט אפתח את זה פה.

-

-

-

-

בכיתה ז' עליתי עם החברה הכי טובה שלי עינב לכיתה שלא הכרנו אף אחד.

עינב הכירה כמה ילדים שהגיעו כקבוצה לכיתה ושמותיהם - רוני , עומר, ששושני, ושי.

עומר ועינב מיד התחברו ונהפכו לזוג כבר ביום הראשון ללימודים, זה החזיק שבוע.

בינתיים רוני ניסתה לקחת לי את המקום בתור החברה הכי טובה של עינב.

אבל אני הייתי פה לפניה לא? לא משנה...

נהייתי נורא עצובה.

וכן אני מודה, הייתי טיפה מאוהבת בעומר.

אז התבכיינתי לו קצת.

-אמצע כיתה ז'-

נמאס לי שרוני לוקחת לי את המקום,

אז העפתי לה סטירה ואמרתי לה שתתרחק מעינב כי היא הייתה החברה הכי טובה שלי לפנייה.

טעות ענקית כי מסתבר שלרוני יש זיכרון לטווח ארוך מאוד.

-פסח-

אני ועומר התקרבנו מאוד, יותר מידי.

עד ששיחה אחת בווצאפ נגמרה בכך שהסכמתי להיות חברה שלו.

כל הפסח לא דיברנו (אשמת שנינו) ונפרדנו ביום הראשון של החזרה ללימודים.

-בין פסח לשבועות-

אני מודה, איבדתי את זה לגמרי.

השתגעתי קצת ועשיתי עוד טעות.

כתבתי על הלוח בכיתה את כל מה שעומר עשה לי במהלך השנה, לי ולעוד ילדה.

(התעלל פיזית ונפשית, פגע בנו, הוליך שולל וכו').

ביג מיסטייק!

כמובן שעלו עליי.

משם נשלחתי לטיפול פסיכולוגי של כמה שבועות.

להגיד שעזר לי? כן, די.

להגיד שהשתפר מצבי? לא, לא ממש.

-תחילת כיתה ח' עד כמעט סופה-

הכל נהייה לי טיפה מעורפל בשנה הזאת.

אבל יש דבר אחד שאני זוכרת מעולה.

אותך, נועה.

ילדה חדשה, סיפור חדש.

בתחילת השנה לא התקרבנו עד שיום אחד התחלנו לדבר.

ומאז נהיינו החברות הכי טובות, בערך.

בזכותך אני ודן התקרבנו.

זה הדבר היחיד שאני יכולה להודות לך עליו.

כל שאר הדברים שעשית היו רק לתקוע לי סכינים בגב ולשקר.

בשנה הזאת תחלנו את מסלול ההכשרה למשצ"ים וזאת הייתה גם השנה שהיה הקורס פסח.

זאת הייתה גם השנה שבה עזבת.

היית כאן רק שנה אחת, כיתה ח'.

תאמינו לי, אני לא מצטערת.

בגיזרת רוני בינתיים הכל שקט אבל זה עומד להשתנות.

עם עומר לעומת זאת ביליתי בקורס הקיץ של המשצ"ים שנמשך שבועיים.

-קורס קיץ בין כיתה ח' לט'-

אני ואתה התקרבנו, החלטנו להיות החברים הכי טובים.

ניסינו.

אבל איכשהו זה תמיד גלש לטיפה מעבר.

תמיד אכשהו, עברנו את התחום של ידידים והפכנו לטיפה יותר.

אחרי הקורס, בקושי דיברנו בקיץ.

כן דיברנו ואפילו נפגשנו פעמיים.

אבל תכלס? לא קרה כלום.

-תחילת כיתה ט'-

אני ודן מאוד התקרבנו,

נועה עברה בית ספר,

אני ביליתי בהפסקות בעיקר עם הבנים,

משחקת קלפים.

וחשבתי שהכל יכול להשאר ככה,

רגוע.

כן בטח.

בזמן הזה נוצרה חבורה הכוללת את עומר, רוני, שי, שושני, טליה(סתם ילדה טיפה שרמוטה ונגררת) וכמובן את דן.

הם התחילו להיפגש כל סוף שבוע שני בימי שישי.

אני התחברתי עם נוי, ילדה מתוקה שהסיבה שהתחברנו זה רק בגלל שהמורה הושיבה אותנו אחת ליד השנייה.

רוני שנאה אותי.

מכיתה ז' אני חושבת שהיא שנאה אותי אבל בזמן הזה היא התחילה להצהיר את זה.

בערך חודשיים אחראי תחילת הלימודים אני החלטתי שנמאס לי מעומר.

רק רע הוא עשה לי בחיים.

אז התעלמתי ממנו.

כשהוא שם לב (אחרי הרבה זמן כי היו לו הרבה בנות שהוא שיחק איתן) הוא שאל מה קרה.

ואני עניתי בפשטות,

פשוט תעזוב אותי.

לא אכפת לי ממך יותר, 

אתה לא קיים בשבילי.

אני חושבת שהוא לקח את זה קשה כי מאז הוא לא מפסיק להתנכל לי בכל הזדמנות.

הוא מכה אותי לפעמים בכיתה, מעליב מילולית.

אני משתדלת להיות נחמדה, כי אני הריי נפנפתי אותו לא? אני הרעה(?)

-אחרי כמה שבועות-

תורו של שי לארח את החבורה בבית שלו ובמקרה רוני ועומר לא יכולה לבוא אז הוא הזמין אותי ואת נוי, כי אנחנו גם היינו חלק מהם, בערך.

בסוף מסתבר שרוני כן יכלה לבוא אבל כשהיא גילתה שאני ונוי באות, היא צרחה בכיתה שהיא לא רוצה לבלות בחברת זונות כמונו.

אווץ'.

בסדר לא לקחנו את זה קשה.

היה לנו מאוד כיף בלעדיה אצל שי באותו הערב.

שבוע אחרי היה אצל דן.

כמובן שדן הזמין אותי ואת נוי, אני הייתי החברה הכי טובה שלו (מהבנות).

אבל עומר כן בא.

לא נורא.

היה מאוד כיף.

כמה שבועות אחרי זה, או לפני כחודש,

מתחילה תקופת הבחינות.

צפוי לנו מבחן באנגלית(שאני גרועה) ומבחן במתמטיקה (שאני בינונית).

דן הוא גאון אז ביקשתי שיעזור לי להתכונן.

הוא החבר הכי טוב שלי, כן? הוא אמור לעזור לי, נכון?

התכוננו פעמיים לאנגלית ואחר כך פעמיים למתמטיקה.

פרט נוסף שלא ציינתי, דן חתיך. כאילו ממש חתיך. והוא בן אדם טוב, כאילו ממש טוב.

ויש כמה בנות בכיתה שרוצות אותו, בנות מגעילות (רוני וטליה). אז אני, בתור חברה טובה, עוזרת לשדך לו בנות שהוא רוצה.

אני שואלת אותו כל הזמן את מי הוא מחבב.

ואז אני נותנת לו עצות איך הוא יכול להתקרב אל אותה הבת.

הוא מקסים, ומגיע לו מישהי טובה.

אז אני עוזרת לו, כי הוא החבר הכי טוב שלי, כן?

(הוא יודע שהוא החבר הכי טוב שלי, סיכמנו את זה כבר).

-לפני שבוע-

ילד ושמו לירן, מתחיל להכות אותי.

לא יודעת למה, לא יודעת מה עשיתי.

אבל הוא מתחיל לבעוט בי על בסיס קבוע.

בסדר לא נורא, נכון אני חלשה וקטנה אבל אני אשרוד, נכון?

זה רק כמה בעיטות קטנות וכואבות.

אני לא אלשין, אני לא שטינקרית.

שישי בערב, מדברת עם דן בווצאפ, משעמם לנו, משחקים שאלות.

כל אחד שואל שאלה, והשני חייב לענות הכי כנה שהוא יכול.

מגיע הרגע שהוא שואל את השאלה הבאה:

"יש הרבה שמועות שהסיבה לזה שאת רוצה לדעת את מי אני מחבב (גם השנה ובעיקר שנה שעברה) זה כי את מחבבת אותי ורוצה לשמוע שאני מחבב אותך. מהי תגובתך לשמועות אלו?"

אני עונה: "בולשיט" ושואלת מאיפה הוא שמע את השמועה הזאת.

הוא מספר לי מי.

לא מעט אנשים.

חלקם אפילו חברים שלי,

או אנשים שחשבתי שהם חברים שלי.

עוזבים את הנושא.

יומיים אחרי זה,

מיד אחרי שאני חוטפת שתי בעיטות, אחת מעומר ואחת מלירן,

ילד שואל אותי,

אם אני מחבבת את דן.

אני אומרת לו לא.

הוא אומר, תקשיבי, יש שמועות.

פעם ראשונה כבר הרבה זמן, שהדמעות כמעט יצאו בבית הספר.

מגיעה הביתה,

מתחילה התמוטטות עצבים.

בוכה את נשמתי, צועקת לתוך השמיכה שאני רוצה למות,

מנסה לבכות ברעש באמבטיה (כי אי אפשר לבכות ברעש סתם ככה בחדר, מישהו עוד יכול לשמוע).

יום אחרי זה כמו חדשה.

קמה עם חיוך מזייוף, כאילו שהכל בסדר,

שלא תקעתם לי סכינים בגב.

ודי, נמאס לי.

נמאס לי להיות מוכה,

נמאס לי להסתובב עם החיוך המזויף הזה כל הזמן.

נמאס לי שהחיים מתעללים בי ככה כל הזמן.

מה ביקשתי?

חיים שקטים?

להיות בילתי נראית?

הלוואי שלא יהיו יותר שמועות,

שלא יהיו עוד מכות,

שלא ידברו עליי ויפיצו עליי שקרים מאחורי הגב.

מספיק.

אני חזקה מאוד, אני יודעת.

אבל איכשהו, את, רוני, אתה, עומר, אתם, כל מי שמפיץ את השמועות האלו שלמה אני לא פשוט שמה עליהם זין,

אתם,

אתם שברתם אותי.

באותו היום אני נשברתי.

מרוצים?

הצלחתם, שברתם אותי.

אני שבורה.

 

מקווה שנהנהתם בטיול בהריסות שפעם היו הנשמה שלי,

היציאה היא אך ורק דרך החורים שהשאירו הסכינים בגב.

נכתב על ידי The Little Geek , 6/3/2015 23:32   בקטגוריות >אהבה 3>, אנשי העם שלנו, בית -,-, בית ספר ._., דברים למחשבה על החיים..., הכתיבה שלי, חופש 2014 XD, חיי החברה המרגשים שלי, ידידים+, מה שבפנים, וואנבי, רגשות עצובים, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Little Geek אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Little Geek ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)