החל מהשנים 1944-1945, מחקר ברוטאלי אבל חשוב
התחיל- מחקר ההרעבה מיניסוטה. שלושים ושישה גברים בריאים לחלוטין פיזית ונפשית
הורעבו. הורעבו? בימינו קוראים לזה דיאטה. הם אכלו בסביבות ה1650 קלוריות ליום וכל ההתעמלות שהם עשו הייתה הליכה על ההליכון. הגברים איבדו בממוצע 25% ממשקל
גופם. לפניי שההרעבה החלה, הם עברו תקופת בקרה, בה הם צרכו בסביבות ה3200 קלוריות
בשביל לשמור על משקל גופם. כל הכבוד לקופסאות הקורנפלקס שאומרות לנו ש2000 קלוריות
זו הכמות המומלצת ליום. כל המטרה בניסוי הזה היא לראות כיצד ההרעבה משפיעה עלינו, וכיצד
ניתן להחלים ממנה כמו שצריך.

ואז החל הניסוי. מה קרה ל36 הגברים? כולם קיבלו תסמינים של הפרעות אכילה. כלומר,
הפרעת אכילה רצינית ביותר. לגברים האלו לא היו בעיות עם אוכל או עם הגוף שלהם קודם
לכן, הבריאות הנפשית שלהם הייתה בסדר גמור. מה הם חוו?

אובססיות לאוכל- לפתע, אוכל הפך להיות ראש השיחה והמשמעות של
חייהם. הם קראו על אוכל והתחילו לאסוף מתכונים, חלמו בהקיץ על אוכל, חיפשו אותו
בפחים, אספו כלים מיוחדים למטבח, שתו כמויות אדירות של קפה ולעסו מסטיקים כמו
משוגעים. לאף אחד מהגברים האלה לא היו עיניין מיוחד באוכל ובבישול לפניי כן.
עכשיו כולם היו בעלי נפש של שף חובב. הם התחילו לעשות דברים מוזרים, כמו לשחק עם
האוכל שלהם, לבזבז שעתיים עד שהם סיימו ארוחה, תכננו כיצד לאכול, ירקו אוכל ואכלו
אותו מחדש כדי לחוש שהם אוכלים יותר.

בולמוסים (רעב קיצוני)- אחד מהגברים שבר את החוקים ואכל כמו מטורף. לאחר מכן הוא הרגיש אשם
וגועל כלפיי עצמו. דבר זהה קרה לגבר אחר. הוא אכל המון, ולאחר מכן עבר התמוטטות
עצבים, שנא את עצמו, וחכו לזה, הקיא. במילים אחרות, בסופו של יום, הוא פיתח בולימיה קלינית.

בעיות נפשיות- גבר אחד חתך לעצמו שלוש אצבעות. שניים הפכו לפסיכוטים. 20% חוו
בעיות נפשיות. הם הפכו לדכאונים, חרדתיים, עצבניים ואיבדו עיניין בסקס ובנשים. ציטוט
מאחד מהשתתפים:
"זה כמעט יותר מידיי סבל לראות אותה אפילו כשהיא מבקרת אותי במעבדה. זה דורש
מאמץ גדול ממני להחזיק לה את היד. אם אנחנו רואים תוכנית, החלק המעניין ביותר הוא הסצינות
שבה רואים אנשים אוכלים".

בעיות פיזיות- והרבה מהן. בעיות שינה, קור, רגישות מוגברת לאור ולצלילים,
סחרחורות, חולשה, תחושת נימול ודגדוג בכפות ידיים ורגליים, אגירת מים, בעיות עם
הריאה וזה ממשיך וממשיך וממשיך.

ואז התחיל השיקום...

רעב קיצוני. הגברים אכלו, אכלו ואכלו.
הם לעולם לא הרגישו מסופקים.
אחד מהשתתפים אכל ארוחות עצומות (עם הערכה יום יומית של 5000-6000 קלוריות) ועדיין
התחיל להוסיף ארוחות ביניים כשעה לאחר סיום הארוחה. גבר אחר אכל כמה שהוא היה מסוגל לאכול והמשיך עם ארוחות ביניים עצומות
בין ארוחות הבוקר, הצהריים והערב. בסופי השבוע הצריכה הקלורית שלהם הייתה מוערכת
ב8000-10,000 קלוריות ליום. הגברים מצאו כי הם אינם מסוגלים להפסיק לאכול.
"נבדק מספר 20 דחף לעצמו אוכל עד שהוא התנשף בחוזקה, עד לנקודה של תחושת
בחילה ועדיין הרגיש רעב. נבדק 22 דיווח שהוא היה חייב להפעיל כלפיי עצמו משמעת
עצומה על מנת להרחיק את עצמו מלאכול כל כך הרבה עד שחש ברע. נבדק מספר אחד אכל עד
שהיה מלא באופן לא נוח. נבדק מספר 30 היה חייב לעמוד במקומות ללא אוכל כי ידע שלא
יצליח לעצור בעצמו מלאכול כל מה שעיניו ראו. נבדק מספר 26 ביקש לאכול שש ארוחות
בבת אחת במקום 3 כפי שתכנן מקודם". 

לאחר כחמישה חודשים של הזנה מחדש, מרבית הגברים
דיווחו על התנרמלות של דפוסי האכילה שלהם. עם זאת, לחלק מהם ההרגלים הקיצוניים
נמשכו.
"נבדק 18 היה אוכל ואוכל עד שהוא אינו היה מסוגל לבלוע יותר, ולאחר חצי שעה
הרגיש צורך לאכול שוב".

יותר משמונה חודשים לאחר ההזנה מחדש, כמה מהגברים עדיין היו אוכלים כמויות לא
נורמאליות, וגבר אחד דיווח שהוא אוכל ב25% יותר כמות מאשר הכמות שהיה אוכל לפניי
ההרעבה. ברגע שהוא החל לאכול הוא הרגיש רעב כל כך שהוא לא עמד בזה.

עלייה מעבר לנקודת היעד של הגוף- הגברים העלו באופן זמני מעט יותר מהמשקל שהם היו
בו לפניי ההרעבה.
"חשוב מאוד להדגיש שבזמן חודשי ההזנה מחדש, המשתתפים של מחקר מיניסוטה לא
הגיעו להשמנת יתר. בממוצע, הם עלו בחזרה למשקל המקורי שלהם בתוספת 10%. ואז, לאחר
שישה חודשים, המשקל שלהם ירד בהדרגתיות למשקל המקורי שלהם. בסוף המעקב, הם הגיעו
והתיישבו חזרה במשקל המקורי שלהם".
ועכשיו לחלק המפחיד: למרות שמרבית הגברים החלימו פיזית ונפשית, חלק מהגברים פיתחו
התנהגויות מופרעות לאחר המחקר.
חלק החלו להגביל את האכילה שלהם על מנת לשמור על משקל נמוך.
חלק הרגישו "ענקיים" ו"שמנים" במהלך תהליך העלייה במשקל.
חלק הפכו לשפים, למרות שלא היה להם שום עיניין בבישול לפניי הניסוי.

אז מה זה מראה לנו? שהרבה, (עם זאת, לא כולם) תסמינים של אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה
מגבילות אחרות הם תוצאה ישירה של ההרעבה, ושהתסמינים האלו יילכו. זו הסיבה מדוע
אני מדגישה כל כך הרבה את החשיבות של ההזנה מחדש, ואני לא מתייחסת לבולמוסים כבעיה במהלך השיקום.

מקור למאמר/LetsReocver