מקור/Lets Recover

הפוסט הזה מוקדש לאלו ממכם שמכירים מישהו עם הפרעת אכילה, חוששים מלהעיר משהו לא במקום, תוהים מה בכלל כן ניתן לומר מבלי לחשוש לעורר טריגר. 

-אל תשאלו שאלות כן/לא. אם אתם שואלים שאלה כמו: "אתה לא יכול פשוט לאכול את
ארוחת הערב הזו?" התשובה שככל הנראה תקבלו תהיה לא, והשיחה תעצר. התשובה
שאולי תקבלו תהיה כן, אבל מדובר  לרוב בשקר.


-אל תשאלו שאלות מובילות. אם אתם שואלים: "אין שום דרך לגרום לך לאכול את
ארוחת הערב הזו, נכון?" התשובה ככל הנראה תהיה לא. שאלות מובילות באות עם אי
נוחות עצומה: האדם יכול להרגיש מוכרח לשקר בגלל שאתם נותנים לו/לה אולטימטום, אבל
הפרעת האכילה לא נותנת לאולטימטום הזה להזדהות. שימו לב: אני לא אומרת שהמשפחה
והחברים צריכים "להסתדר" עם הפרעת האכילה. אבל אני אומרת שאם אתם מנסים
לשלוט בה במכוון, יש סיכוי גבוה שתגרמו לעיניים להדרדר (לדוגמא לגרום להפרעת האכילה
להיות חזקה יותר מאשר חלשה יותר).

-תשאלו שאלות פתוחות. זו הדרך. בניגוד לשתי האופציות הקודמות, אתם יכולים לשאול:
איך אתה מסתדר עכשיו? למה אתה חושב שהארוחת הערב הזו תהיה קשה עבורך? האם אתה מפחד
ממשהו ספציפי? האם יש משהו שאני יכול לעשות בשביל לסייע?
כמו שאתם יכולים לראות, אף אחד מהשאלות האלו אינן שאלות כן/לא או שאלות מובילות.
במילים אחרות, שאלות פתוחות כמו אלו יפנו מקום לתשובות כנות. האדם ירגיש בטוח
ושאתה פשוט רוצה לעזור, מנסה להבין.
אתם גם צריכים להיות ברורים לגביי העובדה שזה בסדר אם האדם לא יכול, או לא רוצה
לענות על השאלה. תדגישו שאתם פשוט רוצים להראות לו/לה שאכפת לכם. אתם גם יכולים
להוסיף שהאדם יכול לחזור מתי שהוא מרגיש שהוא מסוגל/רוצה ולענות על השאלה
מאוחר יותר.

  -אל
תגידו "אני יודע בידיוק איך אתה/את מרגיש/ה!". בגלל שאלא אם כן הייתה לך/יש לך 
הפרעת אכילה בעצמך, הסיכוי שאתה באמת מכיר את ההרגשה מאוד נמוך. תשאלו שאלות
פתוחות במקום.


-אל תגיבו על הגוף או המשקל של אנשים אחרים. דבר ראשון, מדובר פשוט בנימוסים
מחורבנים ובחוסר טקט. דבר שני, עבור אדם עם הפרעת אכילה, גוף, משקל ומראה זה נושא
הרבה יותר קשה לשיחה וטריגרי בטירוף. משקל, גוף ומראה הם נושאים שיכולים, ואמורים, להיות מאוד
מוגבלים על פי הגדרות הטיפול. בנוסף, יש סיכוי עצום שהבן אדם כבר יודע מה אתה חושב
על הגוף שלו/שלה. בנוסף לזה אם אתם הולכים עם בן אדם עם הפרעת אכילה ברחוב ומעירים על משקל/גופו של אדם שעובר לידכם, 
אתם גורמים לבן אדם לחשוב שאנשים מרוכזים כל הזמן במראה גופם של אחרים מה שמעלה את החשש שגם אותו ישפטו באותה הצורה.
וכמו שאמרתי, להעיר על משקלם או גופם של אחרים זה מגעיל באופן כללי וממש לא העיניין שלכם. 

-אל תגידו "את/ה נראה טוב יותר!". זה סעיף קצת טריקי. קשה להבין, אפילו
לאנשים עם הפרעת אכילה (תאמינו לזה או לא).
דמיינו את זה: אתה חושב שאתה שמנמן, בעודף משקל, או שמן. במקביל לכך, החברים
והמשפחה שלך (ולפעמים גם זרים מוחלטים) אומרים לך שוב ושוב שאתה צריך לעלות לפחות
XX קילוגרם. כשאתה מחליט לעלות במשקל סוף סוף, כולם רצים לכיוון שלך כדי לומר לך
שהם מסוגלים לראות שעלית במשקל. אני בספק לגביי האם זה ירגיש נחמד עבור כל בן אדם,
עם הפרעת אכילה או לא. וזו הנקודה שלי פה. כמעט כל האנשים עם הפרעת אכילה רואים את
עצמם כשמנים/שמנמנים/מלאים מידיי. בנוסף מאוד נפוץ שהם רוצים להחלים ורוצים להשתקם
לחלוטין, אבל עדיין לא רוצים לעלות במשקל כלל. אתם צריכים להמנע מלהגיב ככה בגלל
שזה מאשר (באופן עקיף ושגוי, כמובן) שהפחד הגדול ביותר של האדם התגשם, ושעכשיו הם
הפכו לשמנים/שמנמנים/מלאים אפילו יותר ממה שהם היו לדעתם. קל מאוד להבין למה משפחה
וחברים רוצים לומר לבן אדם שהם אוהבים שהוא נראה טוב יותר! זה אמור להיות מחמאה,
זה אמור להיות משהו שכיף לשמוע. לקח לי שנים להיות מסוגלת להתמודד עם התגובה הזו.
תאמינו לי, ניסיתי המון פעמים ונכשלתי.  
ניסיתי להרגיש שמחה לגביי זה, ניסיתי לחסום את הקול בראש
שלי שתרגם את "את ניראית טוב יותר" ל"את האדם הכי שמן בעולם
הזה", ניסיתי לשלוט על התגובה שלי כדי לשמח אנשים. זה תמיד הסתיים עם חיוך
מאוךץ, וקצת התמוטטות נפשית פנימית. ונסיגה. הייתה לי הפרעת אכילה למשך שנים,
ולקח לי דיי הרבה זמן בשיקום להיות מסוגלת לשמוע את התגובה הזו בלי להתמוטט לאחר
מכן.
לפניי שזה קרה, הייתי צריכה להתגבר על השנאה העצומה הזאת שהרגשתי כלפיי הגוף שלי,
כל פעם מחדש.


-אל תגיבו על הרגלי/דפוסי האכילה של אנשים אחרים. אנשים עם הפרעת אכילה מודעים
לחלוטין שיש להם הרגלי אכילה (או דפוסי אכילה) שונים משלך, בין אם מדובר בכמויות
האוכל, סוגי האוכל, האופן שבו האוכל מסודר בצלחת וכו. דבר ראשון, התגובה הזו לא
הכרחית. דבר שני, תגובות כאלו ככל הנראה ייגרמו לבן אדם להרגיש אשם: הוא או היא לא
רוצים להפריע לאף אחד, אבל עכשיו הם מקבלים מסר שזה בידיוק מה שהם עושים או שהם פשוט "דפוקים". לדעת
שאתה מדאיג אנשים שאתה אוהב, לא גורם להפרעת האכילה להיות חלשה יותר. התוצאה היא
בדרך כלל, שהבן אדם רוצה לאכול לבד או בסודיות, לשקר לגביי צריכת האוכל לשלך, או
לפנות לפתרונות כמו הקאות, שימוש במשלשלים או התעמלות קיצונית. אותו החוק מתאים
לגביי האם הבן אדם אוכל באופן שנראה לך כ"מוגזם" או "לא בריא".
אל תעלה את זה. פשוט אל. תעזבו את הבן אדם לנפשו.

-אל תדברו על אוכל במהלך הארוחה. אני לא אומרת שאתם לא צריכים לבטא את ההנאה שלכם
מהרוטב הטעים שאתם אוכלים, מה שאני אומרת שאתם צריכים להמנע מדברים כמו: "אני
כל כך מפוצץ!", "את/ה בטח ממש רעב/ה!", "את/ה לא לוקח/ת עוד
מנה?", "זה ממש בריא!", או "זה דיי לא בריא!". אם הבן
אדם למעשה מנסה לסיים את צלחת ארוחת הערב שלו/שלה, אתם הופכים את המאמץ הזה לבית
קלפים. הוא יכול לקרוס בכל רגע.
אם אתם אומרים "זה בריא", הבן אדם אולי עלול לחוות בעיה בארוחת ערב
שלמחרת מכיוון שהיא "בריאה פחות" בגלל שהיא כוללת יותר פחמימות, לדוגמא.
אם אתם אומרים "זה לא בריא", אתם הורסים באופן פוטנציאלי את ארוחת הערב
עם אפקט מיידי. במקרים רבים, הבן אדם עלול לפנות להקאות, התעמלות קיצונית, משלשלים
וכו בשביל להיפטר מהאוכל "הלא בריא". הבן אדם עלול "להעביר"
את תווית הלא בריא לסוגי מאכלים רבים נוספים שדומים למאכל שהרגע קראת לו לא בריא.
אם אתה אומר "את/ה לא לוקח/ת עוד מנה?" התוצאה יכולה להיות לגרום לבן
אדם לעצור בגלל שזה הפך לנורא ברור שעכשיו הוא או היא כמעט אכלו מנה אחת שלמה
(בזמן שכמויות הגשה לא מוגבלות בזמן שיקום, בגלל שהוא או היא צריכים את כל האנרגיה
שהוא או היא יכולים לקבל).
אם אתם אומרים "אני כל כך מפוצץ!", יש סיכוי שהבן אדם יוודא שוהא
אוכל רק חלק מגודל המנה שאתה אכלת. אם לאכול פחות ממך זו אופציה שכבר לא רלוונטית,
הבן אדם עלול לפנות להקאות, משלשלים או התעמלות קיצונית בשביל להפטר מהאוכל
"המיותר".


-אל תדברו על דיאטות, הרזייה, אוכל בריא/לא בריא או התעמלות. הנושאים האלו מהווים
טריגרים עבור כמעט כולם. אם אתה לא מרגיש רזה מידיי (כדי להיות "מורשה"
לעשות משהו מכל הדבר האלו), למה שאדם עם הפרעת אכילה ירגיש רזה מידיי? (ככה עובדת
מחלה נפשית). אם אתה מרגיש שעלייך לעשות דיאטה, למה שהאדם עם הפרעת האכילה לא יעשה
דיאטה? מאוד סביר להניח שהאדם עם הפרעת האכילה ירגיש כאילו הוא או היא גדולים
לפחות פי שניים ממכם- אפילו אם אתם פי שניים מהמידה שלה/שלו, למען הפרוטקול. תהיו
זהירים!


-אל תניחו שאתם צריכים להגיד לאנשים אחרים
מה לעשות. זו לא החובה שלך, זה לא העיניין שלך. רוב המטופלים, לא משנה מה המצב/מחלה שממנו הם סובלים,
מקבלים עצה כזו מידיי יום. לפעמים גם מאנשים שהם מעולם לא פגשו.


עוד פקטור חשוב בנושא הזה הוא עצות (עם כוונות טובות).
אנשים עם הפרעות אכילה יקבלו כמויות על גבי כמויות של עצות (מכוונות טובות) יום
לאחר יום. אנשים בעלי הפרעת האכילה יודעים כמובן שלאדם יש כוונה טובה. עם זאת, זה
לא בידיוק אומר שהעצות האלו אשכרה עוזרות, וזה לא בהכרח רעיון טוב לתת עצות בכלל.
למעשה, אתם צריכים להמנע מלתת עצות כמה שיותר. אני לא אומרת שאף אחד לא אמור אף
פעם לתת עצה טובה, אבל יש מספר סיבות למה אתם לא אמורים לתת עצות בכלל. אני
ממליצה לכם להשתמש בשאלות הבאות כקווים מנחים:
 

  -האם
זו עצה טובה? אם כן, למה? באיזה אופן אתה מרגיש שהיא תגרום לבן אדם לבצע שינוי
חיובי?



-האם אתה חושב שהאדם הזה קיבל את העצה הזו מספר פעמים בעבר? אם כן, האם אתה באמת
מוצא את זה לחיוני לחזור על אותה העצה בפעם החמישים וארבע? המקסימום שאתה יכול
לעשות הוא לשאול את האדם האם הוא או היא שמעו את העצה הזו מספר פעמים קודם לכן,
ואם כן, עזבו את זה בצד, לחלוטין.


-האם העצה הזו בטוחה מבחינה רפואית? בוודאות? או שהאם יכול להיות סיכוי (גם אם הוא
קלוש) שאתה טועה? דוגמא טובה לכך היא התעמלות. הרבה אנשים בשיקום מקבלים עידודים
להתחיל להתאמן. הרעיון הוא שאימוני כוח מסייעים בעלייה במסת שריר. זה נכון, כמובן,
אבל  מתאים לאנשים ללא הפרעת אכילה פעילה בלבד! במציאות, אנשים עם הפרעת אכילה לא
אמורים להתאמן כלל (בניגוד לכל היתרונות הבריאותיים המופלאים שהתעמלות מספקת
לאנשים בריאים), פשוט בגלל שהתעמלות, לעיתים קרובות שומרת את הגוף במצב הרעבה (מה
שהופך את השיקום למשימה בלתי אפשרית), וגם בגלל שמסת השריר והעצמות כבר מפורקת
בגלל הרעבה- אם הם יתפרקו עוד יותר עכשיו (כן, זה מה שהתעמלות עושה, היא מפרקת
שרירים), לעולם לא יינתן להם סיכוי להחלים. 

 -האם יש סיכוי שהעצה שלך תעורר טריגר? אם לא,
האם אתה בטוח בכך? האם לך הייתה הפרעת אכילה? האם האדם סיפר לך בפרטים מה גורם לו
לטריגרים? (אם אתה מרגיש כל ספק שהוא לגביי זה, תעלו את הנושא הכללי ותשאלו האם זה
יכול להוות טריגר בפוטנציאל). אם העצה תעורר טריגר, תעשו מה שביכולתכם כדי לתקן את
מה שנעשה לאחר מכן.