קרדיט: כאן

בהמשך לפוסט שבו כתבתי מה לומר ומה לא לומר לאנשים עם הפרעות אכילה, עכשיו נעסוק בחלק השני של המשוואה ומוקדש לאלו מכם שכן מתמודדים עם הפרעת אכילה. האם אתם מפחדים מלקבל תגובות מפחידות, מעוררות טריגרים או/וגם מעליבות מאנשים (שבדרך כלל באים מתוך כוונה טובה)? אספתי מספר עצות על איך להתמודד עם תגובות, או איך להתמודד עם הפחד מהתגובות האלו.

הרבה אנשים עם הפרעות אכילה מבזבזים זמן רב על ניתוח תגובות והערות שהם שומעים, ומעבר לכך מתקשים מאוד למצוא דרכים להתמודד איתן מבלי לחוות הדרדרות קלה במצבם המנטאלי. מצאתי כמה דרכים נהדרות על התמודדות עם התגובות האלו כאן וכאן. 
 

-החשוב מכל: בצע החלטה עבור עצמך לגביי מה אתה מחשיב להתנהגות נאותה ומה אתה מחשב כהתנהגות לא נאותה. תציבו גבולות לאחרים. בואו נאמר שאתם יושבים סביב שולחן ארוחת הערב עם קרובי המשפחה שלך. אתה מקבל הערה מדודה שלך, שרה, היא מביעה דאגה כלפייך ואומרת "הכמות שאתה אוכל גדולה מידיי/קטנה מידיי". אתה לא, וזה חשוב, לוקח את הדאגה שלה והופך אותה לפעולה מצידך. אתה לא, וזה חשוב, מסביר בפרטי פרטים למה הכמות שאתה אוכל היא כזאת, או בכל אופן שהוא מנסה להצדיק את עצמך. מה שאתה כן עושה, הוא להגיד: "זה לא בסדר להגיב על הגוף שלי, על המשקל שלי או על האוכל או הכמות שאני אוכל. אם מישהו כאן אומר עוד דבר אחד בנושאים האלו, אני קם ועוזב את החדר".
ואז, אם קרובי המשפחה שלך מסרבים לכבד אותך ואת הגבולות שלך ועדיין יעירו הערות לגביי הגוף, המשקל או האוכל- אתה עוזב את החדר. הרבה אנשים טוענים כי הם צריכים לעשות את זה רק פעם אחת. אם אתם מציבים גבולות בזמן, הסיכויים עצומים שקרובי המשפחה שלך לא יגיבו הערות לא ראויות שוב פעם.
בבקשה שימו לב: אל תאיימו איומים שאתם לא הולכים לבצע. אם האיום שלכם, לדוגמא הוא, "אני לעולם לא אדבר איתכם שוב", כשאתם מודעים לכך שרוב הסיכויים שכן תצטרכו לדבר איתם שוב מתישהו, קרובי המשפחה שלך לומדים שאין סיבה לקחת את האזהרות שלכם ברצינות.


-תשובה נהדרת אחרת יכולה להיות: "הגוף/המשקל/האוכל שלי בסדר גמור, אבל ההערה שלך לא".

-יש לכם את הרשות לאכול. יש לכם את הרשות לאכול מה שאתם רוצים וכמה שאתם רוצים. אוכל זה לא רעל, והגוף שלך שייך לך, ואתה מבוגר שמחליט עבור עצמו מה/מתי/כמה הוא אוכל. זה פשוט כמו שזה נשמע. זו האמת. אז כשאתה יושב לאכול, תזכיר לעצמך באופן ברור שיש לך את הרשות לאכול. תזכיר לעצמך מי שולט פה (וזה אתה). בבקשה שימו לב: אל תשתמשו בעצה הזו כתירוץ להצדיק התנהגות שהפרעת האכילה שלכם מבקשת ממכם לעשות. הטכניקה הזאת מתאימה רק כשאתם אוכלים לפחות את המינימום הקלורי של השיקום.

-אל תאכל אוכל שאתה לא אוהב. לא בחיי היום יום ולא בחגים. זאת לא העבודה שלך לגרום לדודה שרה להרגיש מדהים עם כישורי הבישול הנוראיים שלה. אם אתה לא אוהב את האוכל, "לא תודה" זו תשובה נהדרת. "אבל אתה לא אוהב את זה?" לאף אחד את הזכות לדרוש ממך הסברים לגביי למה אתה לא מעוניין באוכל. כל מה שאתה צריך לעשות, הוא להיות מודע למה שאתה עושה ולמה (בין אם אתה נמנע מלאכול את זה כי אתה באמת לא אוהב את סוג האוכל הזה, לבין אם אתה נמנע ממנו בגלל חרדה). אם קרובי המשפחה שלך (או כל אדם אחר) לוחצים עלייך ודורשים הסברים, הם אלו שהופכים את הדברים למביכים ולא אתה. לסייע לאנשים לקיים את ההתנהגויות הנוירוטיות שלהם- לא העבודה שלך. העבודה שלך היא לעשות מה שהגוף שלך מוצא לנכון ולתת לו מה שהוא רוצה! בבקשה שימו לב: אל תשתמשו בעצה הזו כתירוץ להצדיק התנהגות שהפרעת האכילה שלכם מבקשת ממכם לעשות. הטכניקה הזאת מתאימה רק כשאתם אוכלים לפחות את המינימום הקלורי של השיקום.  

-המשפט הקצר והפשוט של " בואו פשוט נהנה מזה" יכול לעבוד פלאים. אם האנשים שיושבים מסביב לשולחן ואוכלים ארוחת ערב מרגישים צורך לציין שהאוכל לא בריא, שהוא כולל את הדבר הזה והזה, תחזרו על המשפט הזה כמה פעמים שצריך: בואו פשוט נהנה מזה (כלומר, עד שהם פאקינג סותמים). אם הם לא אוהבים את האוכל, אם האוכל גורם להם לתחושה פיזית לא טובה או אם האוכל נותן להם גלי חרדה כלשהם, הם לא צריכים לאכול אותו. ואפילו חשוב יותר, זה מאוד גס מצידם לחפור על הבעיות שלהם לגביי אותו האוכל כשאנשים אחרים יושבים סביב אותו השולחן וסך הכל רוצים לאכול ולהנות.

-אם משטרת האוכל מופיעה במהלך הארוחה (או בכל זמן אחר): תקשיב למה שהיא אומרת, ואז תזרוק את זה לפח. אתה יכול לומר: "תודה על הדאגה שלך" או "אני מבין שיש לך כוונה טובה, אבל אני יודע מה אני עושה". ואז תשנה את הנושא.
אתה יכול כמובן לבחור לעזוב את החדר, אבל התוצאה לכך היא קונפליקט. לרוב, האדם רק רוצה לוודא שהדיעה שלו (לא משנה כמה טיפשית היא עלולה להשמע) קיבלה ביטוי והקשבה. אם חשוב לך שלא ללכת לאיבוד ולאבד את זה מתוך תסכול (האם זה לא חשוב לכולם?), אתה יכול לסיים את הדיון בכך שתאמר: "אני מבין, כמה מעניין. תודה לך על העצה שלך". אם הם ממשיכים לנדנד לך, אז שוב פעם, הם אלו שהופכים את הדברים למביכים ולמוזרים, לא אתה!

-אם משפחה או חברים לא מאמינים שהשיקום שלך הוא טוב עבורך, התגובה הראשונה שלך ככל הנראה תהיה כזאת: אתה תרצה להסביר להם כל מה שאתה יודע, כל הסבר מדעי שאיי פעם קראת, ואיך בידיוק השיקום שלך עובד. כל זה יכול להיות מאוד מפתה עבורך, אבל זה יכול להכשל. לחלוטין.
המשפחה והחברים שלך עלולים להיות (מנטאלית) לא פנויים/מוכנים עבור המידע החדש הזה שהולך כנגד ההשקפות שלהם לגביי המציאות שהחברה השרישה בהם לאורך כל חייהם. אם מישהו מנסה לסתור את הנתונים המדעים שלך על ידי שליפת "עובדות" (כלומר, טעויות), או/גם שאלות שאתה לא בטוח כיצד להתמודד איתם, אתה עלול למצוא את עצמך מטיל ספק בעצמך ובשיקום (המצויין) שלך.
דרך הרבה יותר טובה להתמודד עם כך היא פשוט לציין שכללי השיקום הקודמים שלך לא סייעו לך. האם אכילה מועטה מידיי, או אפילו אכילה "נורמאלית", ריפאה לדוגמא את הבולימיה שלך? לא? אז תעלה את זה לדיון. אתה גם יכול למצוא מקורות (אמינים) על מהן הפרעות אכילה כפייתיות, ולומר להם כי אין לך הפרעת אכילה כפייתית בגלל שלחלוטין אתה לא מתאים לקריטריונים.
בנוסף אתה יכול להתמקד על כיצד אכילה מוגבלת הרסה את חייך. תסביר להם איך זה מרגיש להיות אובססיבי לאוכל 24/7, לאבד את היכולת להתרכז, לאבד את היכולות להתמקד בשיחות וכמובן כל הנזקים הפיזיים והתסמינים. כל אלו יישארו בחיים שלך אלא אם כן תפסיק להגביל את התזונה שלך. ואחרון חביב, אתה יכול לציין שתת משקל קליני הוא פי שלוש פעמים יותר הרסני מעודף משקל קליני (מה שאומר BMI 30 ומטה). המחקר  כאן.

ודבר אחרון, אתה תמיד יכול להדפיס להם כמה מאמרים או טקסטים מתוך הבלוג הזה או מתוך הקישורים ברשימות הבלוג שמסבירים באופן מדעי ועובדתי את השיקום שאתה חווה.