תנסי לראות בשיקום כתקופה שבה את דואגת לנפש ולגוף שלך. תראי את עצמך כבית מאוד לא יציב, במצב רע, בקושי עומד. את גם בית ריק. שום דבר לא קורה, אין בו אהבה ואין בו חיים, אין צחוק, אין ילדים משחק מחבואים, אין אמא שמכינה עוגיות, אין כלב שרץ בחצר. את אולי בית שעומד עכשיו, אבל יודעת שאת יכולה לשבר בכל דקה, ולמרות שלעמוד ככה מרגיש בטוח ונוח, את גם מרגישה ריקנות. את מפחדת מלגדול, את מפחדת מלהפוך לחדש, להיות הבית הריק ולא יציב בסוף הרחוב הפך להיות הטבע שלך. יש לך את הבחירה בין לעמוד ככה עד שבסופו של דבר תקרסי. אולי תעמדי ככה עוד 20 שנה, אולי תקרסי בגלל סערה, סערה שבית אחר, נורמאלי ויציב היה מתnודד איתה ללא בעיה.


את מחליטה על שינוי. את היחידה שיכולה להתקשר לפועלים שיבואו ויעשו את העבודה, אבל יותר מזה, את חייבת לתת בהם אמון ולתת להם לעבוד. תסמכי עליהם שהם יודעים מה הם עושים, תסמכי עליהם שהם הופכים אותך לבית טוב יותר, חזק יותר ולגרסא מדהימה יותר של עצמך. עכשיו בואי נהפוך את זה לשפת השיקום- את חייבת לאכול ולתת לגוף להכנס אלייך, אבל האוכל עושה אותך לחדשה. את חייבת לבטוח בגוף שלך שיימצא את נקודת היעד שלו, שתהפוך אותך לשמחה ובריאה. 

הבנייה יכולה להיות מפחידה ולא נעימה, לפעמים אפילו גרועה יותר מלהיות סתם בית ריק ולא יציב. אבל כשהבנייה מסתיימת, את עומדת, בית חדש, אבל את עדיין אותו הבית. הבית האמיתי שאת- הבית שהיית הפסיק לקבל דברים בסיסיים שבית צריך בשביל להיות יציב ומזמין, כמו עיצוב, אנשים שגרים בו, רהיטים חדשים והסרת חלודה. תני לגוף שלך להבריא. תסמכי עליו, תאכילי אותו ותני לו לעבוד.