מקור: LetsRecover

היום אני רוצה לדבר על נושא שעליו נשאלות לא מעט שאלות לאחרונה, והאמת הנושא הזה קרוב ללבי מיוחד. 

אובססיה לאוכל בזמן/לאחר הגבלה קלורית.

הרבה שאלות שקיבלתי בזמן האחרון עסקו בנושא הזה- מה, למה, איך, ואיך נפטרים ממנה. האמת שכבר ציינתי הנושא הזה בכמה וכמה פוסטים,

והסברתי עליו קצת יותר בהרחבה בפוסט שלי על מחקר ההרעבה מיניסוטה. הנה ציטוט של מה שקרה ל36 הגברים שעברו הרעבה (על ידי צריכה של כ1600 קלוריות, מה שבימינו נקרא דיאטה):
"אובססיות לאוכל- לפתע, אוכל הפך להיות ראש השיחה והמשמעות של
חייהם. הם קראו על אוכל והתחילו לעשות מתכונים, חלמו בהקיץ על אוכל, חיפשו אותו
בפחים, אספו כלים מיוחדים למטבח, שתו כמויות אדירות של קפה ולעסו מסטיקים כמו
משוגעים. לאף אחד מהגברים האלה לא היה עיניין מיוחד באוכל ובבישול לפניי כן.
עכשיו כולם היו בעלי נפש של שף. הם התחילו לעשות דברים מוזרים, כמו לשחק עם
האוכל שלהם, לבזבז שעתיים עד שהם סיימו ארוחה, תכננו כיצד לאכול, ירקו אוכל ואכלו
אותו מחדש כדי לחוש שהם אוכלים יותר.

ועכשיו לחלק המפחיד: למרות שמרבית הגברים החלימו פיזית ונפשית, חלק מהגברים פיתחו
התנהגויות מופרעות לאחר המחקר.
חלק החלו להגביל את האכילה שלהם על מנת לשמור על משקל נמוך.
חלק הרגישו "ענקיים" ו"שמנים" במהלך תהליך העלייה במשקל.
חלק הפכו לשפים, למרות שלא היה להם שום עיניין בבישול לפניי הניסוי.

אז מה זה מראה לנו? שהרבה מהתסמינים של אנורקסיה, בולימיה, EDNOS, והפרעות אכילה
מגבילות אחרות הם תוצאה ישירה של ההרעבה, ושהתסמינים האלו יילכו. זו הסיבה מדוע אני כל הזמן מדגישה את החשיבות של הזנה ראויה בשיקום ולא מתייחסת לבולמוסים (יותר נכון, רעב קיצוני) כבעיה".

והנה כמה תסמינים הנוגעים לאובססיה לאוכל בפוסט שלי שעוסק בסימפטומים למצב הרעבה:
"-תחושה של חוסר אכפתיות, עצבות, עייפות, "ששום דבר לא משנה". מחשבות דיכאוניות ואובדניות. הדבר היחיד שמעניין אותך הוא אוכל.
-אובססיה לאוכל ופנטזיות. פתאום, אתה אוהב לבשל ומוצא את עצמך השף של המשפחה. אתה אוהב להכין עוגה בשביל אחרים, אבל בשביל עצמך אתה מכין אוכל בריא מוזר עם מעט קלוריות.
-אובדן אינטרסים באהבה ובסקס. פורנו אוכל במקום פורנו אמיתי.
- חרדות, במיוחד כשזה נוגע לאוכל, תסמינים של OCD- שוב פעם, בעיקר סביב אוכל. אתה תהיה חרד לשימוש לדוגמא בכפיות וצלחות מסויימות, חייב לאכול בשעות מסויימות ויש לך חוקים מוזרים לגביי מה שנוגע לאוכל ולחיים בכללי.
-בעיות בריכוז. הרבה פעמים בשל מחשבות בלתי פוסקות על אוכל. הכל הופך לקשה."

והנה ציטוט שלי לגביי שאלה (שאלה מס' 25 כאן) שנשאלת דיי הרבה: "עכשיו כשאני אוכלת כמו שצריך, אני חושבת על אוכל יותר מתמיד! למה?"
"כשאת מרעיבה את עצמך המוח שלך נמצא במצב של תת תזונה, סימני הרעב שלך נפגעים, ואת מדכאת את חילוף החומרים שלך. עכשיו כשהגוף שלך מבין שהוא מקבל אוכל באופן תדיר, הוא מבקש יותר. ויותר. ויותר. בגלל שהוא צריך את זה כל כך, הגוף שלך משדר שלך: "אני צריך אנרגיה!". תביני, יש לך אלפי, על גבי אלפי, על גבי אלפי, על גבי אלפי קלוריות שאת צריכה להשלים. וכל המאות אלפי קלוריות האלו דרושות על מנת למלאות את הגירעון הקלורי המטורף הזה. אובססיה לאוכל ותשומת לב לאוכל היא תגובה נורמלית וביולוגית להרעבה.
 העדיפות הראשונה של הגוף שלך היא לרפא את עצמו ולהפוך את עצמו לבריא שוב. הוא גסס מקודם, ועכשיו הוא צריך זמן וכמות ענקית של קלוריות על מנת לתקן את עצמו. יכול להיות שזה אומר שיכולת הריכוז שלך נדפקה לזמן מה. אני יודעת שזה יכול לגרום לבית ספר או לעבודה להפוך למשימות קשות מאוד לביצוע. יכול להיות שרעיון טוב עבורך הוא לקחת קצת זמן חופש לשיקום שלך. הבריאות שלך היא הדבר הכי חשוב עבורך ואם את מרגישה שאת לא יכולה לעבוד או ללכת לבית ספר זה בסדר. תדברי עם המנהל שלך או עם הבית ספר שלך ותנסו להגיע להסדר כלשהו. אם אין לך יכולת להפסיק לעבוד בגלל שזה המקור היחיד שלך לכסף, אז זה הולך להיות קשה, אבל אני מבטיחה לך שזה ישתפר וככל שתזיני את הגוף שלך יותר את תמלאי את הגרעון הקלורי שלך ותתקני את הגוף שלך אז המחשבות יירגעו קצת, ואת תוכלי לאט לאט להתחיל להיפטר מהמחשבות הטורדניות האלו". 




הרבה שאלות שאני מקבלת שואלות אותי בשורה התחתונה: "האם אני מכורה לאוכל? האם אני אכלנית כפייתית?" והתשובה שלי לכולן, תמיד, היא לא.
אובססיה לאוכל, לבישול, למסעדות ותפריטים, לפורנו אוכל, לדיאטות מוזרות, פנטזיות אוכל הן תסמין מאוד שכיח ונפוץ לגוף גווע. הסיבה היא מאוד פשוטה והגיונית: כשהגוף שלך גווע ברעב, הוא יעשה הכל על מנת לגרום למוח שלך להיות מפוקס על אוכל ב100%- בכל דרך שהיא.
באופן אישי, האובססיה שלי לאוכל התפרצה שנה אחריי  שפיתחתי הפרעת האכילה והתחלתי להגביל את הקלוריות שלי- ובאופן מאוד קיצוני. לאט לאט התחלתי לפתח אובססיה לאפייה ולבישול- דבר שלא היה לי שום עיניין בו, אולי אפילו מעט סלידה ממנו, לפניי הפרעת האכילה. פתאום, הפכתי להיות לפאקינג גורדון רמזי של המשפחה. מיותר לציין שמעולם לא טעמתי ממה שהכנתי, אבל היה לי פשוט את הצורך הזה להתעסק באוכל, לגעת בו, להרגיש אותו, לראות שאחרים אוכלים אותו.
האובססיה הזו החמירה עם הזמן. התחלתי להכין בסביבות ה5-6 עוגות ליום (!). ההורים שלי היו מתעצבנים עליי, בהתחלה הם התייחסו לזה כמשהו נחמד אבל עם הזמן זה הפך לבזבוז מאוד ניכר של כסף ומצרכים כשלא היה צורך לכך. אף אחד לא היה אוכל את העוגות האלו, לעיתים היה מדובר ב35-45 עוגות לשבוע שההורים שלי חילקו לחברים שלהם. לא הצלחתי לשלוט בזה. הייתי חייבת למצוא משהו שיתן ביטוי לאובססיה הזו.
עם הזמן במחשב שלי הצטברו עוד ועוד תיקיות של תמונות של אוכל. סתם תמונות. לא הייתה להן כל מטרה. אבל הייתי מבזבזת שעות על להסתכל עליהן, לדמיין את עצמי טועמת מכל המאכלים האלה. עכשיו זה נשמע לי מטורף לחלוטין, והאמת שאני הייתי מקרה יחסית קיצוני של התסמין הזה, אבל אז זה היה נראה לי נורמלי לחלוטין, במיוחד אחריי חמש שנים כאלו. בנוסף היה לי הרגל למצוא תפריטים של מסעדות ברשת, מסעדות שבכלל לא התכוונתי ללכת אליהן, ולנאוץ מבטים בתפריטים ובגלריה של המנות. עם הזמן, התחלתי לפתח רצון להקים מסעדה משלי וקונדיטוריה שלי. התחלתי לבלות בעמודי פייסבוק של מסעדות ושל סוגי אוכל לאורך שעות. זה מה שהייתי עושה כל היום, לא היה לי רצון להתעסק במשהו אחר. בכלל, כל האישיות שלי כבן אדם שקעה והתחלפה בדבר מטורף שהיום מזעזע אותי להזכר בו. בנוסף, התחילו להופיע לי כל מיניי חוקים מוזרים כלפיי אוכל. הייתי יכולה לאכול רק בשעות מאוד מסויימות (לדוגמא 12 ו14 דקות), הייתי יכולה להשתמש רק בשתי מזלגות מסויימים שיש לי (כאילו, מה?), הייתי יכולה לשתות מים רק של חברה אחת וכשהייתי שמה ממתיקים בתה שלי הכמות שלהן הייתה חווית להיות מספר אי זוגי, לדוגמא 1,3,5 טבליות, אף פעם לא מספר זוגי. למה? לא יודעת. אבל להתנהל בצורה אחרת הייתה גורמת לי להתקפי חרדה מטורפים, לא הייתי מסוגלת לשלוט בזה.
אנשים חשבו שאני משוגעת. טוב, באמת הייתי משוגעת. לא אני, אלא ההרעבה שיגעה אותי. הגבלה קלורית מובילה להצטמצמות המוח (ממש כמו שהקיבה מצטמקת, כך גם המוח. המוח עשוי 60% משומן, אז נחשו מה קורה כשהגוף מתחיל בתהליך קניבליזם עצמי?) ולשינויים כימיים בתפקוד המוח. מיותר לציין שחשבתי על אוכל 24/7. לעיתים קרובות אנשים מורעבים יחוו מה שנקרא brain fog- תחושה שהכל אפור, תחושת אדישות, תחושה של ריחוף וכאילו אתה לא חי את החיים, בין היתר בעיות ריכוז, בעיקר בגלל מחשבות בלתי פוסקות על אוכל.  
זה היה מפחיד. באמת מפחיד. לא עבורי, אלא לאנשים שהכירו אותי, כי אני לא הבנתי. מבחינתי זה היה נורמלי לגמרי, חשבתי שכולם כאלה. עוד בעיה שהופיעה לי היא הרצון להאכיל את האנשים שסביבי, ממש כמו ניצולי שואה או אנשים שגדלו ללא יכולת כלכלית לכמות מזון מספקת. אם מישהו היה מסרב לאוכל, הייתי מניחה שהוא מרעיב את עצמו והייתי משתגעת עד לרמה של דמעות. בשיקום שלי למדתי את הסיבה לכך: מדובר באינסטינקט הישרדותי. תחשבו על אמא זאבה בתקופה ללא מזון. אין לה אוכל והיא מורעבת בעצמה, אבל אם היא תמצא אוכל היא תביא אותו לגורים שלה. הקו מחשבה ברור- כשאתה גווע, אתה בטוח שכל הלהקה גוועת כי ככה הגוף מפרש הרעבה- הגוף לא מניח שאתה מרעיב את עצמך מרצון- הוא לא קורא ווג ולא רואה תצוגות של וויקטוריה סיקרטס, אלא שאין לך אוכל זמין כרגע ממש כמו לכל אלה שסביבך.
למען האמת האובססיה הזו לאוכל היא גם אחת הסיבות שדחפה אותי להתגבר על הפחד ולבחור בשיקום, כל יום ויום. אלו לא היו חיים, ופתאום הבנתי שוואלה, לאנשים נורמליים אין את המחשבות האלו. רציתי לחיות חיים של נערה נורמאלית. רציתי לצאת ולהשתכר ולרקוד וללכת למקדונלדס עם כולם ולחיות את הרגע ולא את החרדות שלי, רציתי שהמחשבה על לצאת עם חברים תשמע יותר כיפית מלשבת בבית ולהכין עוגיות לכל המשפחה שאני לא יכולה לאכול.
הנה ציטוט מהיומן שלי שנכתב בתחילת השיקום שלי:
"היום הוא לקח אותי למוזיאון אומנות, אותו מוזיאון שרציתי שנלך אליו כבר המון זמן. זאת הייתה יכולה להיות חוויה מדהימה, בילוי מושלם לסופש עם הבן אדם המושלם. הסתכלתי על תמונות, דיברנו על פסלים. אבל לא הייתי שם. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא מה אני אוכל בארוחת הצהריים ובארוחת ערב ומה אקנה בקניות בסופר. כל הדרך הביתה שתקתי בגלל הגוש הזה שעמד לי בגרון, אותו הגוש שהשתחרר בצורת דמעות על הכרית ברגע שהגעתי הביתה. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. אני לא רוצה לפספס את החוויות האלו, אני רוצה להיות נוכחת ברגעים ולא לכודה במחשבות שאני לא רוצה לחשוב. אני רוצה לחיות, אלוהים, אני כל כך רוצה לחיות. היא אמרה שהשלב הזה יגיע, שככל שאוכל יותר המחשבות האלו יעברו. אני כל כך מפחדת שזה לא יקרה כי אני מרגישה שאני לא אוכל להחזיק ככה יותר. אני כל כך רוצה להיות נורמלית, ואני מוכנה לעשות הכל בשביל זה". 
לקח לי שנה בשיקום להגיע למצב הזה, או לפחות להיות קרובה אליו. בשיקום המחשבות שלי על אוכל החמירו, מאותם הסיבות שכתבתי למעלה. זה היה נוראי. הייתי יושבת בשיעורים ולא מצליחה להתרכז לרגע, הייתי עושה מבחנים וחושבת על מה אני אוכל בארוחה הבאה ומה אוכל בארוחת בוקר של יום שלישי בעוד שבוע, זה היה סיוט. הייתי בוכה כל כך הרבה, מתפללת שמישהו ייקח את המחשבות האלו ממני. הפתרון היחיד היה הזנה מחדש והגעה למשקל הטבעי של הגוף שלי. בBMI התקין המינימאלי 18.5 הייתי עדיין אובססיבית לאוכל בכל מובן המילה. יכולתי לחשוב רק עליו וכל מה שרציתי היה לאכול ולטעום ולהסתובב בחנויות ובסופרים ולהסתכל על כל המאכלים השונים. חשבתי שאני מכורה לאוכל. חשבתי שאני אהפוך לאכלנית כפייתית. ואז חשבתי לעצמי, רגע, האם לפניי הפרעת האכילה הייתי כזאת? לא. ואז הקליק הזה נעשה לי במוח: עם כל ההכחשה שבדבר, אין לי דרך אחרת: רק אוכל יציל אותי ממחשבות על אוכל, עם כמה שזה אירוני.
הדרך היחידה לנצח אובססיה לאוכל ולהעלים את המחשבות עליו ולנצח את "ההתמכרות" אליו היא לאכול ולהחלים. אין שום דבר אחרת. זה היה נוראי, לעשות את הדבר שהכי מפחיד אותי בשביל בסופו של יום להציל את עצמי ולקבל את החיים שלי בחזרה. אבל זה עבד, וזה היה שווה כל דמעה שדמעתי וכל קושי שעברתי.

שאלה/ למה אני אוהבת ללכת לסופר כל כך?

תשובה/ בגלל שאת בתת תזונה או/וגם בתת משקל עבור הגוף שלך- כשאת במצב הזה התודעה שלך הופכת לאובססיבית לחלוטין לכל מה שנוגע לאוכל! זה אינסטינקט הישרדותי שהמטרה שלו היא לגרום לך לאכול. עבורי זה נהיה אפילו כיף יותר כשהתחלתי את השיקום שלי ויכלתי לאכול את כל המאכלים האלו. זה היה וואו, עולם חדש לגמרי! עכשיו קניות אוכל בסופר זה כבר לא החלק הכי טוב בשבוע שלי, וזה סימן בריא. את תהיה פחות אובססיבית לאוכל ככל שתחלימי.