קרדיט על חלק מהדברים: EVERYTHINGEDRECOVERY

אזהרת טריגר: הפוסט הבא הוא פוסט מאוד אמוציונלי, אישי שמציג את נקודת המבט שלי ואת ההתמודדות שלי עם הפרעת אכילה, עם  זאת הפוסט הבא מכיל תיאור ברוטאלי של צורות התנהגות, מחשבות והרגלים שיוצרת הפרעת האכילה ולכן אני מבקשת מכל מי שזה עלול להיות טריגרי עבורו להימנע מהפוסט.

הפרעות אכילה הן לא דבר יפייפה, גלים בוהקים של אור שמש שצפים בך בזמן שאתה מאבד במשקל בכל צעד שאתה צועד, מסרב לאוכל עם חיוך מצחקק, נמנע ממחשבות על אוכל וקלוריות ללא כל מאמץ בזמן שאתה משוחח עם חבר שלך על כוס תה ירוק, סיגריה ביד, עשן צף מעל ראשך, מעורר את תשומת לבם של האנשים שסביבך לעצמות שאתה מראה בגאווה עם חיוך על הפרצוף.
לא, הפרעות אכילה הן אצבעות שרוקדות בלחץ מסביב לעצמות הבריח שלך ובשקים הכהים מתחת לעיניים שלך. הפרעות אכילה זה להתעורר כי אתה מרגיש את עצמות האגן שלך מפריעות לך כשאתה ישן על הבטן. הפרעות אכילה זה מחשבות בלתי פוסקות על אוכל, משקל, התעמלות וקלוריות. זה המלחמה הבלתי פוסקת בפיתויים שאתה צריך לעבוד כל כך קשה בשביל לא להכנע אליהם. הפרעות אכילה זה אינסומניה, חוסר היכולת לישון כמו שצריך או לישון ולחלום סיוטים על בולמוסים, חרדה סביב אוכל או חלומות על להיות רזה כמו שאתה מייחל להיות. זה להתעורר ולגלות שאתה לא רזה כמו שאתה חולם להיות. זה גלים של שנאה עצמית. הפרעות אכילה זו מלחמה רגשית, ברוטאלית, לצד התעללות פיזית בינך לבין עצמך. זה חבורות שאתה יוצר על הנשמה שלך. זה ההליכה המהירה למקרר, לדחוף לפה כל דבר שאתה יכול למצוא. ואז זה מתחיל לחלחל לתודעה, כשאתה מבין פתאום כמה אכלת. זה ללכת ולהניח את הראש על האסלה, לשלוח את האצבעות לעבר הגרון, לשחרר עוד פיסה מהנשמה הנרקבת שלך אל האסלה, להרגיש את המים משפריצים לך על הפרצוף בתגובה. זה הכאבים בחזה. זה הגרון השורף. זה הרגליים הרועדות. זה השערות שנשארות לך ביד אחריי שאתה מעביר אותה בשיער. זה המבט הזה על תחבושות בסופר, כשאת נזכרת בימים שעוד היית מקבלת מחזור. זאת התחושה שכל יום עוד חלק קטנטן ממך נלקח עבור משהו שאתה חושב שיום אחד תהנה ממנו, עד שלא נשאר דבר מלבד מספרים, אופל ואומללות. הפרעות אכילה זה אובססיה. זה שמערכות יחסים שלך נהרסות בגלל שאתה הפרעת אכילה מהלכת שלא יכולה יותר ליהנות או להיות חלק ממשהו בגלל שהתודעה שלך כל כך שבויה במחשבות על אוכל. זה לא להיות מסוגל להתרכז בשיחה בגלל שאו שאתה רעב מידיי או שאתה מסתכל על איך הרגליים שלך נראות בזמן שאתה יושב, כשהן מונחות אחת על השנייה או כשהן בנפרד. זה החרדה, ההתנהגות האובססיבית והכפייתית. כשאתה רואה את עצמך שמן בכל תלבושת שאתה מניח על הגוף. זה הרוטינות היום יומיות שאתה מרגיש שאתה לא מסוגל לשנות. הפרעות אכילה זה לשקול את עצמך לפחות כל בוקר ולדעת שהמצב רוח שלך ייקבע על פי המספר שעל המשקל. זה לשקול כל אוכל שאתה עומד לאכול על מנת לדעת את כמות הקלוריות המדוייקת. זה בכי, וחושך ותסכול.

הפרעות אכילה משרישות בך את המחשבה שאתה תוכל לעצור ולהיות שמח כשאתה רזה. הן לעולם לא מראות לך כמה רזה אתה, אפילו שאתה כזה. הם אף פעם, אבל אף פעם, לא יגידו לך שאתה רזה מספיק. הפרעות האכילה אוהבות להיות שמחות, אוהבות להיות בשליטה ובשביל זה הם מייצרות את הקול המניפולטיבי שלהם, שיגיד לך ששיקום אומר "להפוך לשמן" ולאומלל יותר. הפרעות אכילה לא רוצות למות ובשביל זה הם יהפכו את החיים שלך לבלתי ניסבלים. הפרעות אכילה הן דקירת השנה העצמית שתחוש כשנכשלת בלשמור על כמות הקלוריות שאמרת לעצמך שתשמור עליה היום- ותסמוך עליי, אתה תכשל, הרבה פעמים. הפרעות האכילה הן עונשים עצמיים בלתי נגמרים.
הפרעות אכילה הן מה שהופך את הנשמה ואת הגוף שלך לזומבי: לסחוב בקושי עוד יום, רק בשביל לחזור למיטה ולהתפלל ללכת לישון שוב. הפרעות אכילה הן התחושה שאתה לא שווה דבר, ושנאה, וכעס, ואומללות. זה הפחד מכל יום חדש, וכל לילה שעומד להגיע. הפרעות האכילה הן אלו שמסתכלות דרכך במראה ומספרות לך שאתה ענק, דוחה, אוסף שומן, אפילו אם העצמות שלך שמאיימות להתפקע החוצה משכבת העור הדקה שמגנה עלייך מסתכלות עלייך מהמראה בעצב.   

הדבר הראשון שהפרעת אכילה מספרת לך הוא שאין לך הפרעת אכילה. הרי בשביל להיות אחת עם הפרעת אכילה את בטח צריכה להיות רזה. שלד. לא לאכול כלום. ואת? רק היום אכלת XXX והשעה רק שמונה בערב. אז נכון, את שוקלת XX, ואת בתת משקל, נו אז מה? יש מלא אנשים בתת משקל, ורובם לא חולים בכלל. ואת אפילו לא רזה. אולי זה המשקל שדפוק. אולי זה ההורים הפרימיטיביים ששייכים לדור "המכחישנים", שההורים הניצולי שואה שלהם הכניסו להם לראש שאם אתה לא בעודף משקל אתה לא בריא. והחברים, סתם מקנאים, כי הם רוצים שתשמיני, בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמם, ולא כי את צריכה להשמין. והרופאים? סתם רובוטים של טבלאות, גם הם רוצים שתהיה שמנה יותר, בשביל שתהיה חולה, ואז תעשיית התרופות תרוויח עלייך עשרות אלפי שקלים בשנה. 

הקור התמידי, נשירת השיער, הציפורניים השבורות, המחזור שנפטר, ההתעלפויות, החולשה התמידית, העייפות שמכרסמת אותך לא משנה כמה ישנת, התקווה הזו לפני השינה- שתתעוררי כבר, ותאכלי לאכול את היוגורט שלך סוף סוף, ואיבוד העניין באנשים- כי לשבת בבית ולראות פורנו אוכל זה הרבה יותר מספק, והאימה מלאכול בפומבי- הרי איזו בושה וחוסר שליטה מייצגת אכילה לעיניי אנשים, והעובדה שהדבר היחיד שקובע איך המצב רוח שלך יהיה הוא האם ירדת או עליית במשקל, והסטרס הזה כשאת לא מצליחה לטפס עליו לפחות חמש פעמים ביום- איך את יכולה לשרוד בלי האינדיקציה היחידה לכמה משמעת עצמית יש לך? והעובדה שבכל ארוחה משפחתית שאת לא יכולה להמציא תירוץ להימנע ממנה, את צריכה ללבוש בגדים מלאי כיסים בשביל לדחוף אליהם את האוכל שעל הצלחת בזמן שהם סוף סוף מסיחים את דעתם ממעשיו של המזלג שביד שלך. וכשאבא שלך לא מצליח להירדם בלילה, מסתובב במסדרון הבית, אחריי ששוב פעם הוא מוצא אוכל שהוא מכין לך לבית ספר נרקב בארון, וששוב לא הצלחת להסתיר את העובדה שהקאת את כל מה שאכלת לארוחת ערב טוב מספיק. ושסבתא שלך משתחררת מהבית חולים אחריי ניתוח קשה, ופורצת בבכי ברגע שהיא רואה שירדת עוד כמה קילו בסך הכול שבועיים. כשאת יודעת שאת הורסת למשפחה שלך את החיים, אבל מסרבת להודות בכך, הם סתומים. אני בסדר. אני פשוט לא נכנעת ליצר חייתי כזה כמוהם, הם צריכים להיות גאים בי. הרי רזון הוא הפקטור היחיד לגאווה. כשאת יושבת במסעדה, ומגלה שחלק מהירקות שבסלט שלך טוגנו בשמן ומשתגעת. כשאחותך מכינה לך לפחות מרק שהיא מתפללת שתאכלי, ואת מעיפה את הצלחת על הרצפה וצורחת עליה שאת שונאת אותה. כשאבא שלך זורק את המשקל מהבית בשביל לנסות להציל אותך (אלוהים יודע ממה...), ואז מוצא אותו בארון שלך ומבין שחיטטת בזבל בשביל לחלץ אותו. כשמאשפזים אותך במחלקה סגורה ואת לא מצליחה להבין למה, למה כולם כל כך רוצים שאהיה שמנה. למה דווקא אני? ואת מדברת על זה עם חברה מהמחלקה, שתיכן מסכימות שאתן בסדר, ושלושה ימים אחריי את מוצאת אותה והי, היא תלתה את עצמה! כשעוברים חמישה ימים מאז שאכלת משהו לאחרונה, ואת כל כך גאה בעצמך, לפחות מנסה להשלות את עצמך שאת גאה בעצמך- בכל זאת זה קשה נורא להתרכז בגאווה כשאת לא מצליחה לקום מהמיטה, ואז את נשברת, בולמוס, וחותכת את עצמך מטר מהחברה הכי טובה שלך.  כשאמא שלך נכנסת לחדר שלך לבדוק שאת ישנה, ומוצאת אותך על הרצפה, בארבע לפנות בוקר, מתאמנת בטירוף. כשאת נוסעת לחופשה והדבר היחיד שאת זוכרת ממנה הוא מספר הפעמים שהתעלפת לאחר הליכה של חמש דקות. כשההורים שלך מבזבזים עשרות אלפי שקלים בחודש בשביל להציל את הכבד שלך, בזה את לא אשמה, הם רק לא יודעים שפירקת אותו עם 200 סוגי כדורים שונים כי שוב המשקל קפץ ב200 גרם. כשאחותך מספרת לך שעוברת עליה תקופה קשה, ואת כל כך רוצה לעזור לה, אבל הדבר היחיד שאת מצליחה להתרכז בו הוא מחשבות על אוכל ובקופסת עוגיות ששוכנת על השולחן. כשאת נוסעת עם חברה שלך לבריכה, אבל אחריי חמש דקות את בורחת הביתה, כי הבטן שלך צורחת-  והרי לא תאכלי איתה, שלא תראה כמה חלשה את. כשחבר שלך, האדם היחיד הבודד שאת באמת מאמינה שהוא מונע ממניעים טהורים, שם לך כמות נורמאלית בעיניו ועצומה בעינייך של קוטג' על הלחם, ואת נכנסת לסטרס ברגע שאת יוצאת מהבית שלו. כשהוא, הבן אדם היחיד שאת אוהבת, מבקש שתאכלי XXX קלוריות  ואת מסכימה אבל אומרת לעצמך שתצטרכי להתאמן שעתיים לפניי השינה בשביל לתקן את האסון. כשאנשים מחבקים אותך ונרתעים מיד כי הם מרגישים את עמוד השדרה שלך, ואת רק מחייכת לעצמך ומרשה לעצמך להתמלאות בגאווה, עד הרגע שתאכלי שוב.

הפרעות אכילה זה השיער הרזה שלעיתים נושר בגושים למקלחת או בזמן שאתה מסתרק. אולי זה השיערות שצומחות על הגוף שלך בניסיון לשמור עליו חם. הפרעות אכילה יכולות להיות הפרעות בלב, החולשת שרירים, התפרצות אוסטאופורוזיס, הפרעות קיבה, תשישות, לחץ דם נמוך, פגיעה כלייתית או אפילו כשל כלייתי, אנמיה, איבוד המחזור, התרקבות השיניים, איבוד הפוריות, עצירות, שלשולים, התקפים אפילפטיים, תת תזונה, התייבשות, חוסר איזון אלקטרוליטים ומוות. ואלו אפילו לא כל הסכנות שאורבות לך.
אז אם אין לך הפרעת אכילה ואתה מסתכל על מישהו ששבוי באחת כזו, אני מקווה שזה שינה את הפרספקטיבה שלך. הפרעות אכילה הן לא בחירה או אורך חיים. הפרעת אכילה היא מחלה שמחריבה לחולה את החיים. עם זאת, שיקום הוא אפשרי. זה כן אפשרי להתגבר על כל זה ולתת לעצמך את החיים שלך בחזרה. אם אתה סובלת מהפרעת אכילה, בבקשה תחפש עזרה. אתה צריך ומגיע לך להחלים. אתה יותר חזק ממה שאתה יודע, אני מבטיחה. ואתה יכול לנצח את השדים שלך.