מקור/FYOURED

דיברתי על רעב קיצוני כבר מספר פעמים בעבר. עניתי על שאלות בנושא בכמה פוסטים וגם כתבתי פוסט שעוסק בלמה זה קורה, ואיך מתמודדים עם זה.

ועכשיו אני אספר לכם איך אני חוויתי את זה באופן אישי. אולי, רק אולי, זה יעזור למישהו שנמצא איי שם במעמקי השיקום להבין מה קורה לו עכשיו כשהוא מאוד, מאוד רעב, בשיקום מהפרעת אכילה מגבילה.

אז ללא כל הקדמה נוספת.
הגעתי לBMI 21, אבל עדיין הייתי מאוד מאוד מופרעת בכל מה שנוגע לאוכל. הייתי מתכננת את הארוחות שלי כל הזמן. הייתה לי מעין חסימה מנטאלית לגביי אכילה של מעל 2500 קלוריות ליום, אפילו אם היה מדובר ב50 קלוריות יותר. הייתי מתחרפנת אם הייתי שמה לב שהשמלה שלי צמודה יותר מאשר בשבוע הקודם, והייתי נהיית שמחה בצורה חולנית כשהייתי שמה לב שהיא רופפת יותר מאשר בשבוע שלפניה. עדיין הייתי אומללה. לא הייתי משוקמת בשום צורה שהיא.

העברתי זמן ארוך, ארוך מאוד, בלהתעלם מהרעב שלי שהרגשתי שמכרסם אותי מבפנים. שתיתי הרבה תה צמחים ואכלתי המון ירקות והמון חלבונים והמון סיבים תזונתיים על מנת ולנסות ולגרום לעצמי להיות מלאה ושבעה. שום דבר לא עבר. מה שקרה הוא שבמקום שהרגשתי פשוט רעבה, הייתי מרגישה שאני רעבה אבל לא רעבה, אז מה לעזעזל לעשות.  

חשבתי על אוכל כל יום, כל היום, ללא הפסקה. תיכננתי איך לפרוש מהשיקום כל הזמן. הייתי מתכננת את הצריכה הקלורית שאצרוך כל פעם שהלכתי לאירוע כלשהו. הייתי אובססיבית. הייתי אומללה. ושוב, לא הייתי משוקמת בשום צורה שהיא. 

עם זאת אם הייתי שוקלת באמת לאכול מה שהייתי רעבה לו, במקום לנסות ולרמות את הרעב שלי על ידי אכילת ירקות, הצד המופרע שלי היה כמעט צוחק: "את כבר במשקל תקין, את אפילו שוקלת יותר מהמשקל המינימאלי התקין", "את לא צריכה את האוכל הזה, כבר אכלת יותר ממספיק, את אוכלת משהו כמו 2500-3000 קלוריות ליום אז את לא אמורה להיות רעבה. את פשוט הולכת לפתח הפרעת אכילה כפייתית ולמצוא את עצמך בהשמנת יתר" (ובקיצור, שאר הבולשיט שהפרעות האכילה אוהבות להאכיל אותנו בו). 

לאחר כמה שבועות, אשכרה מצאתי את עצמי מחליטה לנסות לאכול את המאכלים שרציתי לאכול, שבישלתי, שחשבתי עליהם וחלמתי עליהם.

ואלוהים.

לא הבנתי כמה רעבה הייתי.

מה שאכלתי לאורך כמעט שבוע שלם היה גלידות של בן אנד ג'ריס, שוקולד ועוגות גבינה. התחלתי לגנוב אוכל, בגלל שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות אותו יותר (20 שקל לפיינט, אז מצאתי את עצמי מרוששת דיי במהירות), והרגשתי מבויישת מידיי מכדי לבקש מההורים שלי. ישבתי בבית אותו השבוע ברציפות, ויצאתי החוצה רק בשביל לקנות/לגנוב אוכל. לבשתי את אותם הבגדים לכל אורך אותו השבוע, לא התקלחתי ולא קראתי, בגלל שכל מה שרציתי היה לאכול. הייתי כל כך מפוחדת. הייתי מתעוררת, אומרת לעצמי שלעולם לא אוכל כל כך הרבה יותר, הייתי אוכלת קערה "בריאה" של שיבולת שועל, מרגישה רעבה שעה אחריי ואוכלת הרבה, הרבה יותר. אחריי שה5-6 ימים המשוגעים האלה חלפו, הנפיחות הכתה בי. 

הנפיחות הייתה נוראית. הייתי חייבת לוותר על כמעט כל הבגדים שלי. אני מדברת על קפיצה של 2 מידות לפחות. וזה המשיך. הייתי אוכלת ארוחת ערב, ואז מבינה שאני עדיין כל כך רעבה. הייתי סופרת את הקלוריות שלי, מנסה לשכנע את עצמי שאכלתי "יותר ממספיק", מנסה להסיח את עצמי, מנסה לאכול משהו דל קלוריות בשביל להשביע את עצמי, הייתי עדיין רעבה, ואז אוכלת 400 גרם של שוקולד חלב במכה. הייתי רעבה, רעבה, רעבה. אני בהחלט זוכרת אכילה של 10,000 קלוריות כל יום למשך שלושה ימים. כשהגעתי לשיא, הפסקתי לספור אחריי שהייתי אוכלת יותר מ6000. חשבתי שאני אמשיך לאכול ככה עד שאני אגיע להשמנת יתר קיצונית. חשבתי שאני לעולם, לעולם לא אוכל לעצור. חשבתי שפיתחתי הפרעת אכילה כפייתית. הרגשתי שאני מתאימה לכל הקריטריונים. אכלתי כשאני לבד, הרגשתי אשמה, אכלתי כשאני "לא רעבה", אכלתי הרבה יותר מהרגיל וכו. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד אוכל. כל מה שרציתי זה פשוט להכניס את כל האוכל הזה לתוכי. הרגשתי כמו בור ללא תחתית, שמנה, חזירה חמדנית. חשבתי שזה לעולם לא ייגמר.
מלבד שזה כן, זה כן נגמר.  

והנה אני. אין לי הפרעת אכילה כפייתית. מעולם לא הייתה לי.
הייתי פשוט כל כך רעבה, בגלל שביליתי זמן רעב כל כך בדחיית הרעב שלי לאורך כל השיקום. ביזבזתי זמן ארוך כל כך בלנסות לרמות את הגוף שלי על ידי זה שאכלתי פחות ממה שהוא רצה וממה שהוא היה צריך, ואז כל הרעב הזה בא והכה בי חזק.

עכשיו אני נמצאת בBMI יפהפה ויציב של 23, וסימני הרעב שלי עובדים. אני לא אוכלת יותר 6000+ קלוריות ליום. (הייתי יכולה, המחשבה לא מפחידה אותי יותר, אבל אני פשוט לא מרגישה צורך לאוכל כמות כזאת יותר). המוח שלי כבר לא מופרע. הרעב שלי הוא לחלוטין, לחלוטין נורמלי, ואני כבר לא מרגישה "רעבה אבל לא רעבה, אוי אלוהים מה לעשות עכשיו" כל הזמן. המשקל שלי סוף סוף התפזר בכל הגוף, התייצב, והפרצוף שלי לא נפוח יותר. אני לא מרגישה יותר את הצורך לתכנן אוכל, לגנוב אוכל, לאגור אוכל, לבשל אוכל. אכילה ואוכל בכללי לוקחים אולי 1% מהיום שלי, אם לא פחות. אל תבינו אותי לא נכון, התקופה הזאת הייתה לחלוטין אחד הדברים המפחידים שעברתי בחיי- אבל זה עבר. אני יכולה לומר בבטחון שלעולם לא הייתי מגיעה למקום המדהים שבו אני נמצאת עכשיו אם הייתי ממשיכה לרמות את הרעב שלי ולרמות את עצמי. לחלוטין לא הייתי מגיעה למקום המדהים הזה שאני נמצאת בו עכשיו אם הייתי ממשיכה לנסות "לשלוט" ברעב שלי ו"לנהל" את המשקל שלי.

אני נותנת לזה לקרות. אני נותנת לגוף שלי לטפל בעצמו.

אני רושמת את הפוסט הזה בגלל שבאמת התעייפתי מלראות פוסטים שנכתבים על ידי אנשים עם הפרעות אכילה שאומרים דברים כמו "אני חושבת שיש לי הפרעת אכילה כפייתית מאז שבוע שעבר", או "הייתה לי אנורקסיה ואז פיתחתי הפרעת אכילה כפייתית והגעתי לBMI 22 על ידי בולמוסים ועכשיו אני מנסה לרדת במשקל", או "אני ממש ממש רעבה אבל הBMI שלי הוא 20 אז אני לא צריכה את כל האוכל, אני פשוט אפתח הפרעת אכילה כפייתית אם אני אוכל מה שאני רוצה לאכול"... ואני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל בבקשה תנסו לקלוט את הפוסט הזה. 

הפרעת אכילה כפייתית היא מחלה נפשית מאוד רצינית, עם שורשים מאוד עמוקים (בידיוק כמו הפרעת אכילה מגבילה), שאתה לא פשוט "מקבל" או "מפתח". אחת שאתה במיוחד לא "מקבל" בשיקום מהפרעת אכילה מגבילה.
רעב הזוי במהלך שיקום זה דבר כל כך נורמלי, שהוסבר ונחקר מדעית.
זה לא ייגרום לך "לפתח הפרעת אכילה כפייתית", או "לעלות עד להשמנת יתר קיצונית", או למות.
בבקשה תקשיבו לגוף שלכם כי זה רק יעשה לכם טוב.
לנסות לרמות את הרעב שלכם סך הכל ייגרום לכם להיות מאוד אומללים או פשוט הרבה, אבל הרבה יותר רעבים בשלב מאוחר יותר, או שניהם.
הגוף שלכם יודע באיזה משקל הוא מתפקד בצורה אופטימלית, והוא יילחם קשה מאוד מאוד על מנת להביא אותכם לשם. לנסות ולהחזיק BMI נמוך באופן לא טבעי לגוף שלכם כמו 21 כשהמשקל הטבעי שלכם הוא לדוגמא בBMI 24, זו רק פעולה שתבוא ותכה בכם חזק מאוחר יותר.  

תבטחו בגוף שלכם ותנו לו להוביל אותכם בשיקום. שיקום הוא תהליך מאוד מאוד מאוד מלוכלך ומבולגן, ואם אתם עדיין מלאים בחרדות שנוצרות על ידי הפרעת האכילה, אז לתת למחשבות שלכם לשלוט על הגוף שלכם הוא משהו שבמידה ואתם מעוניינים להיות מאושרים עם עצמכם מתישהו, אז כדאי לכם לשקול שוב. לתת לעצמכם רשות, ללא תנאים, לאכול במהלך השיקום יכול לומר שאתם תרגישו שאתם "אוכלים יותר מידיי" (כשאתם אוכלים בעצם בידיוק מה שהגוף שלכם צריך) לזמן מה, אבל אם לא תתחרפנו ולא תגבילו את הצריכה הקלורית שלכם בתגובה, אז זה יעבור. זה ייגמר. זה יעבור. אני מבטיחה. 

*פוסט מקיף יותר על רעב קיצוני במהלך שיקום מהפרעת אכילה מגבילה כאן
שאלות ותשובות בנושא רעב קיצוני כאן וכאן
המדע שמאחוריי המשקל הטבעי של הגוף שלכם כאן