חלק א'

שיקום מאנורקסיה הוא פשוט (אם לא לומר קל).
הרבה ממה שמתרחש במהלך השיקום הוא לא פשוט ולא קל, אבל רוב הדברים המסובכים מגיעים יותר מאוחר.
בהתחלה, שום דבר מסובך או מורכב לא נדרש.
להגיע להחלטה לעשות משהו ירגיש כמו משהו מורכב, אבל כשיורדים לשורש העניין זה בכנות לא המצב. 
ההחלטה לגבי האם להתחיל שיקום או לא נבחנת כך:
האם אני רוצה להמשיך לאכול כמו שאני אוכלת עכשיו? לשם הדוגמה, האם אני רוצה להוסיף 500 קלוריות לצריכה היומית שלי?
הקונפליקט שבין שתי האופציות ירגיש כמעט בלתי אפשרי, אבל השינוי (או לא) בפועל שנצרך ממך הוא מאוד פשוט:
 להמשיך לאכול את אותה כמות מזון שאת אוכלת עכשיו או לאכול כמות גדולה יותר.

כן, צריכה של כמות אוכל גדולה יותר מגיעה עם כל מיני הבטחות שמקושרות לשינוי החיים הנוכחיים שלך לטובה,
אבל ככל הנראה את לא תאמיני להן בכל מקרה, כמו שאת לא מאמינה לכל האזהרות מפני מה שיקרה אם תישארי כמו שאת. תעשי את ההפרדה בין מה שבטוח לבין מה שאפשרי וצפוי. השאלה היא, האם את רוצה לעשות שינוי בודד בתזונה שלך מחר ועוד שינוי בודד בכל יום שלאחר מכן עד שמשהו ישתנה או שלא?
המחשבה על לחכות "עד שמשהו ישתנה" היא אכן מוקש מחשבתי אבל תזכרי שמה שיקרה או לא יקרה כתוצאה מלאכול יותר מגיע כחלק מהקטגוריה של צפוי או אפשרי, לא כדבר בטוח. הדבר היחיד שנמצא בתוך הקטגוריה של "בטוח" פחות או יותר הוא מה שיקרה אם לא תשתני.

יש כל מיני ראיות לשינוי שמתרחש עם הזנה מחדש: החל מאיך ולמה גוף ומוח מורעב צריכים אוכל על מנת להחלים ואיך ולמה הם ירפאו את עצמם. הסיבות להניח כי החלמה כזו צפויה וניתנת לחיזוי מגיעה מפיזיולוגיה בסיסית, למשל מחקר ההרעבה מיניסוטה ועד סיפור השיקום האישי שלי שדומה מאוד לסיפורים של רבים אחרים- ככל הנראה קראת כבר המון כאלה. אני חוזרת על זה הרבה מסיבה- ידע על תהליך השיקום הוא אחד הנשקים הכי חזקים שיש לך על הפרעת האכילה.

לצד כל הראיות שתומכות בשינויים הפיזיים קיימות גם הראיות נגד להישאר כמו שאת עכשיו. יש את הראיה המובהקת ביותר- כמה רעים (ומוגבלים, עצובים ואומללים) החיים שלך עכשיו. מכאן אפשר להניח כמה נוראים (או רעים בצורה שונה) החיים שלך יהיו אם לא תפעלי בשביל שהשינויים האלה יוכלו לקרות. אחרי הכול, זה שלא תעשי מעשה ותשני משהו לא אומר שהכול ימשיך ויישאר אותו הדבר.
החל מהתרבות תאים עד לעליות ונפילות של אימפריות, שום דבר אינו קבוע. אז, כשאת בהתלבטות מה לעשות ומה לא לעשות, את צריכה להיות מודעת לאופציות שבפנייך, בידיעה שאחת מהן תתקיים בהכרח:

1. את תמותי, בין אם זה מסיבוכים שקשורים מאנורקסיה או ממשהו שלא קשור אליה בזמן שהאנורקסיה עדיין פעילה בתוכך וכל מה שמשתמע מכך.

2. את תעשי את המעבר לאבחנה אחרת, אולי בולימיה, אורתורקסיה או גרסה כלשהי של קטגוריית EDNOS.

3. את תשתקמי מספיק בשביל להשאיר את האבחנה הנוראית מאחורייך, אבל לא מספיק בשביל להגיע לעולם החיים האמיתיים (מה שקורה להרבה מאוד [א]נשים)- כלומר אי סיפוק כללי שתמיד נוכח ברמה כלשהי וחרדות לגבי אוכל והגוף שלך.

4. את תחלימי לחלוטין ובזמן שדברים אחרים בחיים שלך יהיו קשיים לפעמים, האוכל שתאכלי והגוף שלך

יהיו מקורות בלעדיים וחשובים לשמחה ותמיכה, לא לכאב, חולשה ואומללות.

לאכול יותר יהיה מה שיגרום לאופציה הרביעית להיות יותר ריאליסטית ולאופציות 1, 2 ו3 להיות סביר פחות.

אז זה נכון שאין לך שום התחייבות לכך שמשהו ישתנה לטובה או בכלל, אם תתחילי לאכול יותר.

אבל אם את מצמצמת את ההחלטה הזו לשתי אופציות בלבד: כן או לא (שזה אומר הרבה יותר אוכל או שלא), ואת חושבת שהאופציה "כן" היא ככל הנראה יכולה להיות נסבלת ואת חושבת שהסיכוי היותר גבוה הוא שהאופציה החיובית כן תוביל לשינויים שאת רוצה שיתרחשו בחיים שלך (או למנוע את השינויים שאת לא רוצה) אז לאופציה החיובית יש היגיון ובהגדרה היא נסבלת. הזמן משחק תפקיד מוזר בכל זה. את מבצעת פעולה בזמנים מסוימים וברורים מאליו (למשל לאכול ארוחת בוקר או לא לאכול ארוחת בוקר) במטרה להשפיע על סקלת הזמן הכי גדולה בחיים שלך (שארית חייך). מה שאולי הכי עוזר בסופו של דבר הוא לזכור שאת עושה את ההחלטה הזו עכשיו, למען הבוקר של מחר. ואת מבססת את זה על מה שאת יודעת עכשיו.

לא משנה מה, אל תצפי מעצמך להיות בטוחה במשהו. את לעולם לא תהיה בטוחה לחלוטין שאת רוצה להיפטר מאנורקסיה, לעולם לא תרגישי לגמרי מוכנה לזה. הוודאות והמוכנות יגיעו רק אחרי שתתחילי לטפס- כלומר לאכול. עד אז, תקבלי את הספקות שלך, את הביקורת שלך, את ההתנגדות שלך. תנסי להבין ממה זה מגיע וכמה באמת חשיבות וערך יש לספקות האלה, הרי בסופו של דבר היכנעות להם הביאה אותך למחשבה על שיקום ויש לכך סיבה. אפילו אם את מוצאת ערך כלשהו בהם פשוט תשאלי את עצמך כמה באמת יש לך להפסיד בכך שתנסי משהו שונה. עבורי, בסופו של דבר, החיים לא היו לגמרי בלתי נסבלים אבל הם גם לא היו שווים הרבה בשביל שארצה לחיות אותם. אמרתי לעצמי שאם המצב יהפוך גרוע יותר בגלל השיקום, אז לפחות זה יהיה סוג שונה של גרוע. לפחות לא אצטרך לחיות עוד מה שאני חיה עכשיו.

אולי אז, דווקא הזוועה שבלא לדעת מה יקרה כשבוחרים באופציה "כן" היא מה שגורמת לנו לבחור בה בסוף: הפחד מלדעת שהכול יכול לקרות, בסופו של דבר, עדיף על פני הייאוש שבלדעת ששום דבר כנראה לא הולך לקרות. במובן הזה, הבחירה אפילו פשוטה יותר: בין לחיות או לא לחיות.

ההחלטה אליה הגעתי בערב אחד בבר-להתחיל לאכול יותר שוב- הייתה במובן מסוים ההחלטה הכי משחררת שהייתי צריכה לעשות. זה שינה הכול והיה מעין פסגה לאחר הרבה שנים של כישלון לנהל את חיי. ובמובן אחר, לא הייתה החלטה אחרת לעשות. הערב עמד להיגמר ולא נותר דבר לעשות מלבד זה. ללכת לסופר עם חבר, לתת לו לבחור ולקנות מה שאוכל לארוחת הבוקר למחרת.

הפעולה הזו הייתה חייבת להיעשות עכשיו, לא משנה אם הייתי מוכנה או לא. לעולם לא הייתי יכולה להיות, לא כשאני עמוק בפנים, אבל צריך לעשות את הדברים בכל זאת. החוזק של השכנוע שהייתי שרויה בו היה באופן חלקי מתוך תחושה חזקה של אמונה פנימית (אני יכולה לעשות את זה עכשיו, יכולה לעשות את זה באמת. אני אוכיח את ההפך לכל אלו שלא האמינו בי- כמעט כולם). וזו גם הייתה התחושה שמשהו כבר התחיל להשתנות, כמעט בלי שליטתי. לא הייתי צריכה לעבור דרך מנהרה של כוח רצון. הרגשתי כאילו אני סך הכול צריכה לשתף פעולה עם שינוי שכבר התחיל להתחולל כשהתחלתי לתהות באמת לגבי שיקום אמיתי.

תהיה פתוחה לסוג כזה של רגשות. הם יכולים להיות ההתחלה של "חיים חלקיים" שהופכים לאט לאט לדבר האמיתי.