מקור: A Hunger Artist

חזרתי מכמה שבועות של חופשת סקי לפני זמן קצר ושקלתי את עצמי, משהו שכן יוצא לי לעשות לעיתים וגיליתי שירדתי כמה
קילוגרמים. הייתי מופתעת מכיוון שהמשקל שלי היה פחות או יותר יציב בכמה שנים האחרונות ולא שמתי לב לשינויים כלשהם בהרגלי האכילה שלי בזמן שהייתי בחופשה. זה
גרם לי לתהות על איך רק לפני שש או שבע שנים, כל שינוי במשקל שלי, בין אם עלייה או ירידה תמיד לווה או בתחושה של הקלה או בתחושה בלתי נסבלת של כישלון היות ומשקל
הגוף היה עבורי אובססיה בלתי פוסקת:

"אכלתי כול כך הרבה היום-
אכלתי ארוחת ערב והרגשתי בחילה נוראית אבל הרגע שקלתי את עצמי ולא נראה שעליתי במשקל. זה מגוחך כמה זמן אני מבזבזת על לחשוב ולדאוג לגבי המשקל שלי, על כמה דברים
הרבה יותר חשובים הייתי יכולה לבזבז את יכולות המוח שלי עליהם".

אנורקסיה על המאזניים

יש דבר אחד שהופך את השאלה של האם לשקול את עצמך במהלך השיקום או לא למשמעותית.
עבורי, עכשיו, ההפתעה המועטה שחשתי שבלראות מספרים שונים מאלו שציפיתי לראות היא פשוט ככה: מועטה. תהיתי לזמן קצר על הסיבות האפשרויות, החל מאכילה של מאכלים שונים בחו"ל, לשריפה מוגברת של אנרגיה בעקבות ימי הסקי, ועד לאיבוד מסת שריר בשל העובדה שלא הייתי בחדר כושר (אני אחזור בעוד כמה רגעים לשאלה כמה באמת מידע המספר שעל המשקל לבדו יכול לספק לך).
כמו שאמרתי, לפני שש או שבע שנים, סטים של ספרות הגדירו והכריעו את הקיום שלי כמו שהם עושים בידיוק את אותו הדבר לכול כך הרבה אנשים עם הפרעות אכילה (ולא רק):
מספרים מייצגים גרמים שהתעכלו, קלוריות שנספגו, קלוריות שנשרפו, גרמים שהתפוגגו, כסף שבוזבז, שעות שבוזבזו על התעמלות, השעות שחיכית כל פעם עד שהרשית לעצמך לאכול-
כל אלו יכולים בקלות להפוך לפקטורים שולטים ובלעדיים בחיים של אדם עם אכילה מופרעת או הפרעת אכילה. מידת הג'ינס והיקף המותניים ופקטורים אחרים של מידת הגוף או שומן
גוף הם יותר קריטיים לחלק מאשר המספרים שעל המשקל, אבל עבור רבים, אני מהעבר כלולה בהם, משקל גוף הוא הקריטי והמכריע ביותר להפרעה מבין כולם. שוב ושוב, ביומן שלי
בימים האלו, הייתי מתעדת כיצד שקילת הבוקר הייתה מכתיבה את מצב הרוח שלי לכל אורך אותו היום:

"פשוט נורא כמה מדוכאת הרגשתי מלראות את העלייה במשקל שלי הבוקר, למרות שאני ממשיכה ברוטינה שהייתה
אמורה למנוע את זה"

"רוב הבוקר תהיתי איך נשארתי ערה... תהיתי למה המשקל שלי עדיין היה כול כך גבוה"

"בתחושת הפתעה והקלה ירדתי מהמשקל הבוקר. אבל מנסה שלא לקוות עבור מחר"

"להתעורר לגשם השוטף ואז לראות את המשקל שלי על המאזניים, התלבשתי עם דמעות חמות ויבשות עם חוסר רצון להמשיך לחיות"

"עבורי, השקילה מאפשרת לי לשכוח או שהיא מאפשרת לי לדעת. בקרקעית תת המודע מתרחש מעקב בלתי פוסק, היום היה יום קצת שונה מאתמול. אני דואגת לגבי מה המספרים יהיו אבל לדאוג לגבי לראות אותם עדיף על פני לדאוג מכיוון אני לא יכולה לראות אותם. היכולת לדעת הופכת את המצב רוח שלי לנשלט על ידי הידע הזה- הידע הזה נותן לי אישור טוב יותר מאשר לנאוץ מבטים בבטן שלי במראה.

עדיף ככה, כי אם לא אדע לא אוכל לאכול בכלל."

היו גם רגעים שחששתי מהמספר שעל המשקל בכיוון ההפוך. במפגש אחד בו נשקלתי בנוכחות הפסיכאטרית שהייתה מטפלת בי, נחשפתי לעובדה שהמספר ירד שוב וזה גרם לי פשוט לפחד, לפחד מספיק בשביל ללכת ולאכול במסעדה ולשתות סמירנוף עם אבא שלי באותו ערב. במהלך חופשות סקי הייתי שוקלת את עצמי כול בוקר כשאחד ההורים שלי
מציץ מעבר לכתף שלי. ידעתי שאם ארד במשקל אני לא אוכל לקחת חלק בשום דבר שנוגע לסקי ואני אפילו לא ידעתי אם אני רוצה לרדת או לא. הייתה לי מודעות מוחלטת על
החופש והזכויות שהייתי יכולה לזכות בהם אם המשקל היה מאשר שאני אוכלת יותר. הפרסים שהייתי יכולה לקבל אם המשקל היה אומר את הדבר הנכון. הרגעים שהייתי מתאמצת לאכול בהם יותר לא באמת הספיקו:

"אכלתי יותר, ישנתי פחות, דיברתי היום יותר ממה שזכור לי שדיברתי אי פעם. היום התחיל בארבע לפנות בוקר, אחרי שקמתי לשירותים ולא הצלחתי לחזור לישון. הרגשתי רעבה נורא, דאגתי לגבי המשקל שלי, הראש מלא במחשבות מאיימות על כך שיאלצו אותי לחזור הביתה בחג- בסביבות חמש קמתי ושקלתי את עצמי- והתוצאה גרמה לי להיות עצבנית והמומה, אפילו כועסת- חשבתי שאכלתי כול כך הרבה שאני אשקול XXX אבל התוצאה הייתה נמוכה יותר מאי פעם. בקושי הצלחתי להאמין לזה, אבל זה גרם לי לקחת צעדים אמיצים
למטבח ולשתות שוקו לצד קריאת כמה עמודי עיתון. לקראת שש נרדמתי אבל עד שבע כבר שוב הייתי בשירותים כשאני ערנית לחלוטין. התארגנתי וליקטתי לפה שלי כמה חתיכות שוקולד נגוסות ורנדומליות כשהתחלתי לעבוד. זה הרגיש כול כך מוזר, כמו בוקר של חג".

באותו הבוקר, רחוקה מהבית עם ההורים שלי שמחכים בחרדה לסימנים של התקדמות או נסיגה, סימנתי לי את התאריך שבו
הפסקתי לשחק משחקים וסוף סוף התחלתי להתייחס לגוף שלי כמה שהוא: הגוף שלי. בשאר היום לא "פיציתי" על צריכת הקלוריות המוגברת שהרשיתי לעצמי להכניס לגוף
ולאחר מכן המשכתי לאכול. עשיתי דרך די ארוכה בזמן ההוא שניסיתי להחלים, והמספרים שהופיעו באותו בוקר על המשקל היו אחד מהדברים הגדולים והקטנים שדיברנו אותי
להשתפר.

מה שקילה אומרת לך

האפקט שיש בלדעת את המספרים הוא די מוזר בגלל שלשקול את עצמך לא באמת נותן לך מידע כלשהו לגביי משהו.
לדעת כמה קילוגרמים הגוף שלך שוקל אומר לך רק את המשקל הטוטאלי שלך באותו מקום ורגע נתון. אם ניתן מבט קצר בפיזיקה- כשמדברים על "משקל" במונחים של קילו מתרחש סוג של בלבול מונחים, מכיוון שמה שאנחנו מודדים בקילו הוא מסה. מסה מתארת את כמות החומר באובייקט- כל מדידה של משקל גוף צריכה בהחלט להיות נתונה בניוטונים והיא תלויה בכוח הכבידה. כלומר, מי שמשקל הגוף שלו מציב אותו באבחנה של EDNOS יכול להיות מסווג עם אנורקסיה על הירח. אז הכול הופך ליותר ויותר יחסי ככל שאתה חוקר
עמוק יותר ובסופו של דבר: למה לדאוג מהניוטונים שלך או הקילוגרמים המבולבלים שלך על פני כדור הארץ כשבשאר היקום זה שונה לגמרי? עם זאת, לשם הנוחות, אנחנו נוטים לייחס
מסה ומשקל כפקטורים למשהו שונה לחלוטין ממה שהוא באמת: לדעת כמה אתה שוקל לא אומר שום דבר על הרכב הגוף שלך, על הגודל או על הצורה שלו ועל כול שאר הדברים שהם מדדים חשובים יותר למצב פיזי מאשר המספר שעל המשקל לבדו. המספר שעל המשקל לא אומר שום דבר על הפרופורציות היחסיות של נוזלים לשומן, שריר
ומסות אחרות נטולות שומן, אופן התחלקות השומן סביב הבטן או במקומות אחרים- כול אלו הם פקטורים הרבה יותר ראויים להגדרת מצב בריאותי של אדם מאשר התייחסות למשקל
טוטאלי או אפילו לBMI (שהוא לא שום דבר יותר ממסה [בקילוגרמים] חלקי גובה [במטרים] בריבוע). לשקול את עצמך גם לא נותן לך שום מידע על קיומם של פקטורים אפשריים
שמשפיעים על המסה כמו שלפוחית או בטן מלאה או באיזה שלב במחזור חודשי אישה נמצאת.

אז, האם לשקול את עצמך זו תמיד פעולה שמוגדרת כנטולת משמעות? ובכן, לא. יש לה יותר משמעות כשפקטורים אחרים עלולים לשחק תפקיד- דפוסי פעולה פשוטים כמו תמיד לשקול את עצמך באותו שעה של היום כן יכול לתת אינדיקציה לשינויים במסת הגוף. עם זאת, כשמסתכלים על הדברים בצורה יותרמעמיקה, אנורקסיה ממושכת מסירה חלק מהאינדיקציה בגלל  שהשריריים נמצאים בתת תזונה חריפה ורקמות אחרות ישמשו כמקור אנרגיה חלופי מאחר ומאגרי השומן כבר מותשים. במצב כזה מה שהמשקל יכול להעיד על הרכב הגוף הולך להיות משמעותי עוד פחות: מאוד לא סביר שאחרי שנים של הרעבה יהיה לך אחוז שומן מינימלי לצד אחוז שרירים גבוה לא משנה גם אם הBMI שלך נמוך בצורה קטסטרופלית. 
השיקולים האלו שולבו יחד כדי לעזור להסביר כיצד ניתן לחזות כי בשלב העלייה במשקל, כחלק מהתאוששות מאנורקסיה, ניתן לבצע תחזיות מדויקות למדי לגבי השינויים הקוגניטיביים-התנהגותיים שינבעו מגדילה במשקל הגוף. כל עלייה במשקל יכולה להיות
סימן טוב להתחדשות הגוף.

 לעולם לא אשכח את ההערכה הראשונית לגרף העלייה במשקל שהפסיכולוגית שלי הכינה והראתה לי לפני שהתחלתי את הטיפול הסופי, וכיצד היא
אמרה בביטחון שכאשר המשקל שלי יגיע לקו מסוים על הגרף החשיבה שלי תשתנה- תהפוך גמישה יותר ותסמיני הOCD שלי יחלשו או יתפוגגו- אני
זוכרת כמה לא האמנתי לאף מילה שלה.
הכול בסופו של דבר התגשם, פחות או יותר בדיוק כמו שהיא ניבאה.