מקור/ Elisa Oras- Follow The Intuition

האמת לגבי שיקום מלא היא,

לא משנה כמה מידע תדעי, כמה פעמים קיבלת אישור שתהיה בסדר, כמה פעמים שמעת את אותה העיצה שוב ושוב, שום דבר מזה לא יעזור או יעבוד אם את לא מאתגרת את עצמך ועומדת מול הפחדים שלך. אם לא תיישמי מה שאת יודעת, כלום לא יקרה או לפחות לא מספיק בשביל להגיע לסוף,

או קרוב אליו.

לעיתים קרובות מאוד לאנשים לא חסר מידע, או אישור מהסביבה, חסר להם החלק הפעוט של, ובכן, עשייה.
את לא יכולה לגרום לעצמך להחלים באמצעות מחשבות (מה שגם המחשבות לא ישתפרו עד שלא תתחילי ליישם).
בשביל להחלים צריך להחלים וכל מה שמשתמע מכך. אנחנו לא יכולים להשמיט את החלק העיקרי של השיקום (aka אכילה מרובה ומנוחה)
ולצפות לתוצאות דרסטיות.
בשביל שינויים דרסטיים צריך לעשות מעשים דרסטיים. 

 
לא משנה אם קראת את כל הבלוג הזה, ראית כל סרטון אפשרי בנושא, קראת המון מקורות שונים שעוסקים בשיקום, את לעולם לא תגיעי לשיקום מלא רק ע"י לדבר על זה, ללמוד על זה או לנסות לחזור על זה כמו מנטרה. 
תחשבי על זה ככה:
- אדם אחד מדבר ומתעסק ללא הפסקה בשיקום שלו, לומד עליו, פעיל בקהילת שיקום, יש לו את כל "הידע". אבל הוא עדיין לא אוכל כמו שצריך, עדיין מנסה להיפטר מכמה שיותר קלוריות, עדיין עושה צעד קדימה שני צעדים אחורה מבחינת נסיגות, ובקיצור, נצמד להפרעת אכילה. 
הוא טוב בתאוריה ולא טוב במעשי.
- האדם השני גם מודע לשיקום ולמשמעות שלו, לומד עליו, קורא עליו, שואל שאלות. אבל הוא מיישם את מה שהוא לומד. הוא לא מגביל את התזונה שלו, הוא לא מחפש דרכים לשרוף את הקלוריות, הוא מרגיש את הפחד ועושה את זה בכל מקרה, הוא מחפש תמיכה לעיתים בשביל להמשיך ללכת, זה קשה- אבל הוא עושה את זה בכל מקרה. הוא מודע לתיאוריה והוא מיישם אותה בפועל.

למי מהם יש את הסיכוי הגדול יותר להגיע לשיקום מלא ולמי יש את הסיכוי הגדול יותר להישאר תקוע?

אני אפילו אלך רחוק יותר ואומר שאפילו אם את יודעת פחות מאשר מישהו אחר שנמצא בשיקום, אבל את מיישמת אותו בפועל אז את סביר להניח שאת נמצאת בשלב הרבה יותר מתקדם לעומת אדם שיודע כל מה שנוגע לשיקום, קרא את כל הספרים, ראה את כל הסרטים אבל בפועל לא עשה עם זה שום דבר. כלומר, כמובן שהידע הוא מבורך מאוד בשיקום, במיוחד בשיקום מוקדם, אבל בסופו של דבר מה שחיוני לאפשור שיקום פיזי ונפשי הוא החלק המעשי, מכאן שהתאוריה היא חשובה אבל לא חיוניות לעומת הצורך בחידוש התזונה. 

החלק המעשי הוא החלק הכי חשוב בתהליך ההחלמה של המוח, שכמו שהסברתי כאן, נפגע במהלך הרעבה פעילה.
ע"י עשייה ואכילה את גורמת למוח שלך להחלים. רק לחשוב על שיקום לא יעשה שום שינוי בפני עצמו. קלוריות מרפות. 
מעבר לכך, אני מרשה לעצמי לומר שרק לחשוב על זה ולא ליישם בפועל רק מוביל להידרדרות ולהחמרה של הפרעת האכילה, וזה אני יכולה לומר בפה מלא מניסיון של שנים. לחשוב על שיקום, להתעסק בו אבל לא לעשות אותו במעשים מוביל למעין תחושה של "אני עושה משהו" מה שמוביל למיצג שווא וורוד בנוגע למצב האמיתי של החולה, ומעבר לכך- הפרעות אכילה הורגות, והזמן לא משחק לטובתך כשזה נוגע להפרעת אכילה לא מטופלת (מעשית).
הסיבה פשוטה, את חושבת שאת משתקמת אבל בסופו של יום את ממשיכה להגביל את צריכת המזון שלך ולציית להפרעת האכילה ולחוקים שלה ולא לשיקום. 

כשאנחנו ממשיכים לבצע את אותן הפעולות, למוח שלנו אין סיכוי או יכולת לפתח דפוסי חשיבה והרגלים חדשים. אז מין הסתם, היום שבו יגיע "האומץ" או "הרגע הנכון" לשיקום לא יגיע. אנחנו בוחרים בין אם הוא יגיע או לא. בכל הנוגע לשיקום ובכלל, המעשים קודמים לשינויים. כמו שכתבתי כאן,
אין רגע מושלם להשתקם, אין דרך מושלמת להשתקם- פשוט עושים את זה.
המוח שלך לא יחליט להחלים בעצמו, אתה חייב להנחות אותו ולהוביל אותו לנקודה הזו.

דבר חשוב שאתה צריך לזכור בנוגע למוח שלך הוא שהמוח שלך משרת את ההרגלים שלך. המוח שלך דיי "טיפש" כשזה מגיע להחלטת החלטות אינטיליגנטיות ע"י התבססות על מה באמת טוב לך ומה יכול להיות הרסני עבורך (בפרט כשזה נוגע להתמכרויות, סמים, אלכוהול, הפרעות אכילה).
המוח שלך פשוט חוזר על דפוסי ההתנהגות והחשיבה שהוא רגיל לחזור עליהם לאורך שנים. מאותה סיבה לעיתים שיקום מהפרעת האכילה נראה בלתי אפשרי כי "אני רגילה לחשוב ככה, לעשות ככה, ולא לאכול את X, Y, Z ולא לאכול מעל לXXXX קלוריות" אבל זה נראה בלתי אפשרי רק כי התרגלת לעשות את זה, בידיוק כמו שפעם לא היית רגילה לעשות את זה והיית רגילה לחשוב כמו בן אדם ללא הפרעת אכילה. המוח שלנו משועבד להרגלים שלנו ואחת מהיכולות הכי עוצמתיות שיש לנו היא לבחור לאיזה הרגלים להשתעבד.
בשורה התחתונה, אני מתכוונת שאת ורק את, בחלק התודעתי של המוח שלך, החלק שיודע מבחינה הגיונית כמה הפרעת אכילה היא נוראית ומזיקה, רק החלק הזה של המוח שלך יכול לבחור ללמד את המוח התת הכרתי להחלים- ע"י שיקום מעשי, ע"י עשייה הדרגתית של צעדי השיקום, ע"י להרגיש את הפחד אבל לעשות את זה בכל מקרה. הפחד עצמו לא מסוכן, וחשוב לזכור שהפחד הוא פחד מהשלכות של שינוי בהרגל וזה הכול. לומר לעצמך שהשינוי בהרגל הזה הוא רק לטובה והכרחי בשביל שתוכלי לנהל חיים נורמליים, או בכלל להישאר בחיים- זה משהו שאולי יעזור, אבל בסופו של דבר עד שלא תתמודדי ותעמדי מול הפחד הזה שוב ושוב הוא לא יחלוף ולהפך- ככל שתמנעי מלהתמודד מולו ככה החרדה מלהתמודד מולו תגדל.
אז זה בסדר לפחד, מה שלא בסדר זה לתת לפחד לנהל אותך. 
רק את יכולה להציל את עצמך, וזה משפט שמאוד ליווה אותי לאורך כל השיקום שלי.
 
המפתח הוא הקפדה וסבלנות
אנחנו לא יכולים ליישם את השיקום רק כשנוח לנו, רק כשיש לנו מוטיבציה או השראה, רק כש"בא לי" ו"זורם לי". 
את חייבת להמשיך להשתקם כל יום ולא משנה איך את מרגישה, לא משנה מה הפרעת האכילה צועקת עלייך או כמה לא בנוח את מרגישה.
שיקום לא אמור להיות נוח. את חייבת להמשיך. תמיד. אם את עושה את זה קצת פה ושם ואז פורשת ומתחילה להגביל את צריכת המזון שלך שוב, אז זה אף פעם לא יעבוד. 
בשיקום יש *המון*רגעים מדהימים, אבל חלק גדול מהזמן זה דיי חרא- אבל זה גם דיי הגיוני. אחרי חודשים, שנים או עשורים של התעללות עצמית בצורה חולנית זה לא משהו שפשוט לתקן- אז מין הסתם זה לא יהיה כיף. קחי את מה שאת מרגישה פיזית ונפשית כתוצאה מובהקת למה שההפרעה עשתה לך לאורך השנים. קחי את זה כמוטיבציה בשביל להמשיך להילחם. 
יהיה נורא לפעמים, אבל מה שיפה בשיקום הוא שככל שהרגעים בו נוראים יותר ככה גם התוצאות שלו מדהימות יותר לאחר מכן. כמה שסבלתי בשיקום ואני לעולם לא אפסיק לחשוב לרגע שזו הייתה ההחלטה הכי טובה בחיים שלי.

"The worst days in recovery are better than the best days in a relapse"

ושוב, בשביל שהמוח ייצור תפוסי חשיבה והתנהגות חודשים, הוא צריך עשייה אבל גם תרגול- כי לאכול פעם אחת גלידה או פרוסת עוגה זה נחמד וזאת התקדמות, אבל אם אחרי זה את נופלת בחזרה להרגלים קודמים אז אל תצפי שהמוח שלך יהפוך את הפעם האחת הזו להרגל.

 
תזכרי, את אף פעם לא תרגישי ש"בא לך על זה", זה לא ירגיש פשוט, המוח שלך לא יעשה את הבחירה הזו מעצמו. את, עם החשיבה שלך, יכולה לפעול ולהתחיל לצעוד. 
 

תקחי החלטה. תעמדי מאחוריה ותחזרי על זה שוב, ושוב, ושוב. תרגישי את הפחד ותעשי את זה בכל מקרה. 
מבטיחה לך שבעוד כמה פעמים כאלו זה כבר לא יהיה מפחיד כול כך.

ולרגל החגים, אזכור קטן לפוסט משנה שעברה אשר נכתב עבור אלו שמוצאים את עצמם מתמודדים יותר מתמיד
עם הפחדים שלהם דווקא בתקופה הזו של השנה:
איך להתמודד עם ארוחות החג: מדריך לאלו עם הפרעות אכילה 

שנה טובה לכל הקוראים היקרים שלי, שרק תצמחו ♥