מקור/ Emily T. Troscianko- A Hunger Artist
Psychology Today
***לפניי הקריאה: המאמר לא מדבר רק על אנורקסיה נרבוזה אלא על כל סוגי הפרעות האכילה המגבילות. ההיזכור העיקרי של האנורקסיה משמש כדוגמא.
קצת קשה לי להאמין שעדיין לא כתבתי פוסט בנושא הזה. הנושא הזה הוא הלב של חלק גדול מהתגובות והשאלות שאני מקבלת, וזה משהו שחשבתי עליו אין ספור פעמים בהקשר של סוגייה מאוד גדולה שהתמודדתי איתה בשיקום האישי שלי מאנורקסיה. איך אתה מצליח להתקדם ולגבור על השלב הזה שבו כן עלית במשקל אבל כנראה לא מספיק, כשאתה לא בטוח האם המשקל שהעלית הוא מספיק או לא, שהעלייה במשקל שעלית עד עכשיו היא נוראית גם ככה אז אתה לא מסוגל להאמין שתוכל לסבול עוד עלייה, כשאתה מרגיש המצב שהגעת אליו לא טוב מספיק אבל אתה מפחד מלהמשיך ולהעלות עוד? חלק מהדברים שאני אומרת משקפים את החוויה שלי ואת המוטיבציה שהייתה לי בשלב הזה של השיקום. חלק מהמחשבות שלי משרתות את האספקט הפיזיולוגי של הדברים וחלק את הצד המנטאלי יותר. אני מקווה שהשילוב הזה יהיה מועיל בצורה כלשהי אם אתה מחפש דרך לחדש את המוטיבציה וההתחייבות שלך על מנת להגיע לשיקום מלא.
אז מצב של שיקום חלקי זה מצב כל כך נפוץ במהלך שיקום מאנורקסיה, ומהפרעות אכילה מגבילות בכלל- חלק מהאנשים אפילו לא מודעים לכך שהם בשיקום חלקי והם עצרו הרבה לפניי הרגע שהם הגיעו להחלמה מלאה, ולנסיגה מהפרעת האכילה. גווינת' אלווין, בלוגרית ידועה והמייסדת של MinnieMaud והאתר YOUREATOPIA (שלא מזמן הפך לThe Eating Disorder Institute), מסרבת אפילו להשתמש במושג "שיקום" כמצב במקום תהליך, מתעקשת שהדבר שאנחנו צריכים לקוות לו יותר מכל זה שיקום מלא ויציב. לא קיימת שום ראיה מדעית מובהקת לכך שקיים נזק נוירולוגי או קוגנטיבי לאחר שיקום, מה שגרם לי להניח שאין שום סיבה להמנע מהמחשבה על חיים לאחר אנורקסיה. החיים שלי עכשיו הם לא נסיגה מהפרעת אכילה או פוסט-שיקום. החיים שלי עכשיו זה פשוט בריאות. פלוס, אני חושבת שהסיכויים שלי להדרדר לאכילה מופרעת הרבה יותר נמוכים מאשר אצל הנשים שסביבי.
אני אתחיל עם הצד הפיזי שבשיקום מלא.
דיי מובן מאליו לציין כי להגיע רק לBMI המינימאלי התקין ולעצור שם זה בסיס דיי בטוח להמנעות מהחלמה מלאה ממצב של תת משקל קשה (כלומר BMI של 17.5 או נמוך יותר). זה משהו שאתה צריך לזכור כאשר אתה מוצא את עצמך תוהה אם אתה באמת צריך להעלות עוד במשקל; גם אם אתה בטווח הBMI התקין של 20-25, אך סימפטומים רבים של אנורקסיה/הפרעת אכילה מגבילה עדיין נוכחים, הפתרון הוא ככל הנראה לעלות עוד במשקל. והעובדה כי זה ככל הנראה הדבר האחרון בעולם הזה שאתה רוצה לעשות, רק משקפת את זה שזה הפתרון הנכון עבורך.
כבר הזכרתי את התופעה הזמנית "overshot" (עלייה מעל המשקל הטבעי של הגוף) בפוסטים הקודמים, אבל שווה להדגיש את זה גם כאן: אם התאוששת ממצב של תת תזונה באופן תקין, כלומר ללא התנהגויות מגבילות כתוצאה של מחשבות על קלוריות, שומן גוף ומשקל, ועלית מעבר למשקל שבו היית לפניי שירדת במשקל, יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא, שהמשקל הטבעי לגוף שלך פשוט השתנה. אם הפרעת האכילה והירידה הראשונית במשקל התרחשה כשהיית בן 13, ועכשיו אתה בן 21, אז מין הסתם סביר מאוד להניח שבן אדם בן 21 לא יישקול את אותו המשקל כשהוא היה בן 13. המשקל הטבעי שלנו עדיין משתנה בערך, פחות או יותר, גיל 25 וחוזר לעלות כשאנחנו מתחילים בתהליכי הזדקנות, סביבות גיל 40.
הסיבה השנייה לכך היא "overshot" שנועד על מנת לפזר את מסת השומן והשריר ברחבי הגוף, תעלם תוך בערך שנה. כלומר, אם טווח המשקל הטבעי שלך הוא 55-65 ועלית למשקל של 70 כתוצאה מתהליכי פיזור מסת הגוף, ייקח לגוף שלך פלוס מינוס שנה לחזור למשקל הטבעי שלו, כמובן בלי שום צורה של התנהגות מגבילה.
במחקר ההרעבה מיניסוטה ניתן לראות כי רעב קיצוני (גם hyperphagie) במהלך תהליך העלייה במשקל הוא דבר הכרחי המונע על ידי מנגנוני האיתות גם ממסת השומן וגם ממסה נטולת שומן, וכי הזנה מחודשת מלאה, שגורמת לתופעת הovershot במשקל הגוף הזמנית היא הכרחית במידה ויש צורך ליצירת יחס אופטימאלי בין מסת השומן לבין מסה נטולת שומן (לדוגמא שריר, עצמות, מים). דיכוי מטאבולי מתמשך של thermogenesis (יצור החום בגוף) מאפשר לתאי השומן להיווצר מחדש לפניי תאים הנטולים ממסת שומן, והשלב האחרון של ייצור מחדש של תאים רזים יכול להתרחש רק אם קיים יותר שומן בגוף, שזה מה שמוביל לתופעה הנפוצה לאחר שיקום מהפרעת אכילה מגבילה של עלייה זמנית מעל המשקל הטבעי של הגוף. כמו שציטטו חברי מחקר ההרעבה מיניסוטה:
"This explains why when the fat man's recovery Minnesota reached 100%, FFM recovery was not complete. [...] [A] result of a delay in obtaining recovery FFM 100% (relative to 100% recovery fat) is that hyperphagia is prolonged until the FFM is fully recovered. because of the attitude of the store extra energy as protein (energy barriers) is fixed relative to the individual, FFM 100% recovery can only be achieved if more fat is deposited in the body, hence the emphasis on fat misfire phenomenon "(723).
ובקיצור: הדבר הראשון שהגוף עושה הוא לשחזר את השומן, אבל הרעב הקיצוני יימשך עד שהמסה נטולת השומן תשוחזר גם היא, כך שלגוף שלך יהיה יחס קבוע בסיסי של מסת שומן לבין מסה נטולת שומן ולכן אולי תצטרך לעלות מעט יותר במסת השומן בגוף על מנת לסיים את התהליך. העלייה הזו תרד מעצמה למסת השומן הטבעית של הגוף בתקופה ממוצעת של שנה.
נקודה קריטית להדגיש היא שיש לזכור כי משקל הגוף הטבעי והאידיאלי זה משקל שמשתנה בין אנשים. ישנם מנגנונים רבים שבאמצעותם הגוף שומר על יציבות טווח המשקל הטבעי: סימני הרעב שהגוף משדר (באמצעות לפטין, גרלין ואינסולין- מה שהסברתי בפוסט
הזה), שינויים בשריפת האנרגיה של הגוף (למשקל בירידה במשקל הנגרמת באמצעות הגבלת קלוריות תוביל לירידה בכמות הקלוריות שהגוף שורף וכיבוי מנגנונים שונים על מנת לחסוך בהוצאת הקלוריות, כמו שהסברתי
בפוסט הזה).
המושג Set point weight- (המשקל הטבעי לגוף) אינו כל כך פשוט כמו שהוא נראה, בגלל שגורמים חיצוניים סביבתיים בהחלט יכולים להשפיע ולגרום לסטייה של אדם מהמשקל הטבעי לגופו. את הסיבות הסברתי
בפוסט הזה, לשם הדוגמא צריכת תרופות מסויימות או הפרעת אכילה כפייתית- שניהם עלולים להתייצבות על משקל שאינו המשקל הטבעי של אותו האדם. אבל בכל מקרה, המושג הזה הוא מאוד רלוונטי למטרה שלנו, כשאנחנו חושבים על שיקום מהפרעת אכילה מגבילה, משני היבטים.
ראשית, אין לנו שום סיבה להניח כי המשקל הטבעי לגוף שלך הולך להיות בידיוק BMI 20 או BMI 18.5 (אלא אם כן הפרעת האכילה התחילה לאחר שהגעת לגיל 25, כלומר סיימת את תהליך ההתבגרות וזה היה הBMI הטבעי שלך בשלב הזה). זה אכן הגיוני ונכון אבל למעט מאוד אנשים, ובגלל תופעת הovershot, גם אם במקרה והBMI הטבעי שלך הוא אכן בידיוק 20, זה לא אומר שאתה צריך להכריח את העלייה במשקל שלך לעצור שם. בעצם, אם אתה מאלץ את העלייה במשקל שלך לעצור בנקודה מסויימת על ידי התנהגויות של הגבלה, כמו הגבלה קלוריות, התעמלות קיצונית או הקאות, אתה לא בשיקום. כן, גם אם עלית מBMI 14 לBMI של 23 אבל הגוף שלך מעוניין לעלות יותר במשקל ואתה מונע את זה ממנו, אז לא, זה לא שיקום. זה מעבר בין אנורקסיה לEDNOS. ואז בעצם מהות השיקום, להשמיד כל התנהגות מגבילה ואת אובססיית הגוף והמשקל, נבלעת עמוק באדמה.
אז היות ואנורקסיה מתפתחת לעיתים קרובות מאוד במהלך שנות ההתבגרות, לא קיים משקל המהווה אינדיקציה למה המשקל הטבעי לגוף של החולה. כלומר אם הפרעת האכילה שהובילה לירידה במשקל התחילה בגיל 14, וכעת המחלים הוא בן 18, אין לו משקל להסתמך עליו היות והוא מעולם אינו התפתח והגיע למשקל הטבעי הבוגר הסופי לגוף שלו בשל ההפרעה שהחלה בגיל ההתבגרות, לכן אין פתרון מלבד לחכות ולראות.
אנורקסיה והפרעות אכילה בכלל, לא אוהבות דברים לא צפויים, דברים שדורשים "לחכות ולראות", ובטח כשמדובר באוכל ובדברים הקשורים לגוף. אבל התאוששות והחלמה מאנורקסיה דורשת בידיוק את זה, כי בשלב זה או אחר, אנחנו מחוייבים לקבל את העובדה שאנחנו לא יכולים לחזות, לצפות או לשלוט בכל דבר. זה יכול גם להתחיל עם הדבר הקשה, החשוב והמשמעותי עבורך ביותר: משקל הגוף שלך. אין שום דרך, שאתה איי פעם תחלים לחלוטין אם תחליט עבור הגוף שלך שהBMI שלך זה 20, ואז תגיע לBMI הזה ותתחיל להגביל את צריכת המזון שלך או כל דרך אחרת להגבלת קלוריות על מנת לוודא שזה הBMI שאתה נשאר בו. דיאטה והגבלה קלוריות לעולם לא יעלו בקנה אחד עם התאוששות מהפרעת אכילה מגבילה, גם מבחינה פיזית גופנית וגם מבחינה פסיכולוגית. זה אמור להיות ברור וטריוויאלי, אבל עם כל האינסטינקטים שהפרעת האכילה השרישה בך שצועקים עלייך שלא תאבד שליטה ותיתן לעצמך להפוך למה שבעיניי המחלה "שמן ומכוער", אז דיי קל לשכוח מה מטרת השיקום באמת.
דבר שני וחשוב לא פחות הוא שקצב חילוף החומרים שלך לא יכול לחזור לרמות הנורמליות עד שתגיע למשקל הגוף הטבעי שלך. משמעות הדבר היא שכשאתה מגיע לשם (עם או ללא overshot) קצב חילוף החומרים שלך יאיץ לרמות נורמליות שוב, מה שאומר שאתה תהיה מסוגל להמשיך לאכול את בערך אותה כמות קלוריות שבאמצעותה עלית במשקל ולא להמשיך לעלות במשקל. משקל הגוף שלך יתייצב ללא כל הגבלה- אבל רק אם תיתן למשקל שלך לעלות למקום שבו הוא נועד להיות. אחרת, חילוף החומרים הירוד שלך ימשיך להכריח אותך להגביל את צריכת הקלוריות על מנת לתחזק את המשקל שאתה רוצה להיות בו. זו הבחירה שלך לבחור וההחלטה שלך להחליט. או שאתה מכריח את עצמך לדבוק לדיאטות לנצח על מנת לשמור על BMI של לדוגמא 20, או שאתה נותן למשקל שלך ללכת לאן שהוא רוצה, למשל לBMI 26 בטווח הקצר ללא כל הגבלה, ולהתייצב על 26 ואז ליפול חזרה לBMI הטבעי שלך, שלמען הדוגמא נניח שהוא 23 במהלך החודשים והשנים הבאות. מה שלי נראה כמו האופציה הטובה יותר.
נניח ואתה עושה את הדבר היותר הגיוני ובוחר את האופציה השנייה, זה עדיין מן הסתם לא הופך את הדברים לקלים יותר אוטומטית. אחד מהביטויים הבולטים של הפרעת אכילה היא רצון נואש למשהו מסויים והפחד המבעת מלפעול על מנת להשיג אותו. זה אחד הדברים הראשיים שמאפשרים למחלה להמשיך ולשלוט באדם גם לאחר שהיא אובחנה והחולה הבין כמה היא הרסנית. הפעולות שהאדם החולה בוחר לנקוט מבוססות על ידי האפקטים הפיזים והנפשיים שההרעבה יצרה. העלייה במשקל נראית ומרגישה בלתי אפשרית, החל מהעובדה שקיבתו של האדם הצטמצמה כל כך לבין דפוסי החשיבה הטורדניים והאובססיבים, החל מהערכה העצמית שנמצאת ברצפה עד לקצב חילוף החומרים האיטי. אפילו דברים חיובים כמו המחשבה על חזרת המחזור או גדילת החזה, סימני החיים והפוריות שחוזרים, יכולים לגרום לפאניקה היות ועבור החולה אלו נראיים סימנים לאיבוד שליטה, כשלמעשה הוא עושה ההפך: נלחם מלחמה עוצמתית ואמיצה, ולוקח את השליטה מהמחלה לידיים שלו בחזרה.
בכל מקרה, כל ההשלכות של ההרעבה, בשילוב עם הערכים של המחלה, כמו השימוש ברעב כסם, הרזון וההמנעות מחיוביות, הופכות את אקט האכילה לכואב עוד יותר. בכמה פוסטים שלי תיארתי את האתגרים שיש לצפות להם במהלך תהליך העלייה במשקל, ושהם מתישים פיזית לחלק מהאנשים, אבל מתישים מנטאלית ורגשית, ומעוררים פחד אצל כולם. אבל תזכור:
1. הכאב הוא זמני, גם מהאספקט הפיזי וגם האפקט הפסיכולוגי.
2. כל סוגי הכאב שאתה חווה הם סך הכל ראייה לכמה הגוף שלך והתודעה שלך פגועים, כמה נזק הם ספגו בזמן שהרעבת את עצמך ובעקבות כך, כמה הם עוצמתיים התהליכים האלה של התיקון ושחזור הבריאות שלך. ידע הוא כוח במהלך השיקום, זו הסיבה לבלוג הזה. בגלל שהידע נותן לך את היכולת למה לצפות ולהבין מה עובר על הגוף והתודעה שלך, ומעל הכל, זה מבטיח לך, שהכל, אבל הכל, יעבור. זה פשוט לעולם לא ימשיך ויהיה רע וכואב כל כך לנצח, ובהרבה מקרים, כמו אצלי, השיפורים יהיו חדים ועוצמתיים.
עבורי, מה שנתן לי להמשיך אחריי שהBMI שלי הגיע ל20 ומעבר לו, ובסופו של דבר מעבר ל25, היה ההתחייבות שלי לשיקום. ידעתי שהגעתי כל כך רחוק, ולא בשביל לא להשלים את הדברים ולוותר, ושלא, לא עברתי את כל הסבל והכאב והפחדים והמלחמות בשביל להפסיק פה, בשביל להכנע, בשביל להשבר עכשיו. ידעתי שאם סבלתי כל כך, כנראה שעשיתי משהו נכון, התקדמתי למקום טוב יותר. ולוותר עכשיו, למרות הכל, לא היה אופציה. עד אז כבר ידעתי שאין שאלות על אנורקסיה שלא ידעתי את התשובה עליהן יותר: היו לי את כל התשובות שיכולתי לקבל, ולא נשאר דבר שלא ידעתי על החיים (והמוות) אם הייתי ממשיכה להרעיב את עצמי. לא רציתי לעצור באמצע הדרך ולהמשיך ולתהות לנצח מה אולי היה קורה אם לא הייתי עוצרת. רציתי לעשות את הדברים כמו שצריך.
יום אחד, שישה חודשים לאחר תחילת השיקום, הלכתי למרפאה להפרעות אכילה בשביל הפגישה השבועית שלי והשקילה השבועית שלי. המשקל שלי עלה בשלוש קילו מאז השבוע הקודם לו, מה שלקח את הBMI שלי למעבר לBMI 20. הפסיכולוגית שלי ואני דיברנו על כל הסיבות למה לא יכול להיות שמדובר בעלייה "אמיתית" (מסת שומן ו/או שריר) במשקל ובטח מדובר בשינויים בכמות הנוזלים בגוף שהתרחשו בעקבות הצינון שלי וזה שקיבלתי מחזור וכו וכו, וקיבלתי את הסיבות האלה, למרות שזה לא גרם לפחד ולאימה להתפוגג באותו הרגע. באותו ערב כתבתי מייל למי שהפך להיות בן הזוג שלי על "השוק, הפחד והחוסר אמונה" מהמספרים על המשקל, אבל גם כתבתי על כמה זה "נפלא להיות בטוחה בטווח המשקל התקין, גם בהיבט המיידי לבריאות שלי וגם למען העתיד שלי" ועל איך "רק לפניי חודש היו כל כך הרבה יותר חוקים ואובססיות שנראו כי לעולם לא יעלמו. ועכשיו אני לא אאפשר להם לחזור לחיים שלי".
סוג כזה של אמביוולטיות הוא נורמלי לחלוטין. זה אף פעם לא ירגיש פשוט "מדהים וזהו" לעלות במשקל, אבל אם תמשיך לזכור ולהזכיר לעצמך את הסיבות למדוע מדובר בדבר טוב, ואת הסיבות למדוע אתה לא רוצה להיות חולה יותר (אפילו לא מעט חולה), אתה תוכל להפוך את התהליך הזה ללפחות נסבל. ואז בנקודה מסויימת אתה תבין שזה הפסיק להיות רק "נסבל"- זה הפסיק להיות משנה כל כך. בפתיחת קטע שרשמתי ביומן שלי חמישה חודשים לאחר מכן, כתבתי על תוצאות השקילה האחרונה שלי, שבה הBMI שלי היה בערך 24, וכתבתי על הלילה האחרון שהיה לילה שרקדתי בטירוף והשתכרתי יותר מידיי ועל ההנגאובר שלי ועל איך ש"עכשיו יש לי קימורים, וחזה, ואני אוהבת אותם!" (אולי הייתי אשכרה עדיין שיכורה כשכתבתי את זה). מיד לאחר מכן הפסקתי לתחזק יומן, ולא כתבתי שום דבר עד שנה לאחר מכן, בגלל שהרגשתי שאני רוצה להפסיק לכתוב ולתעד, אני רוצה להתחיל לחוות. החיים חזרו לקיום שלי, וכך גם היכולת שלי לאהוב את העובדה הזאת, ואת עצמי.
אני לא אומרת שבטוח שזה יהיה אותו הדבר עבורך, אבל אני אומרת שיש סיכוי הרבה יותר גדול שזה מה שיקרה לעומת מה שאתה חושב. ושאין שום סיבה שזה לא מה שיקרה. כולם חושבים שהם מוכרחים להיות האדם הספציפי הזה שהוא יוצא מן הכלל, שונה מן החוק. אבל הנקודה היא שמדובר בחוק. לקבל את זה יכול להיות דבר קשה משל עצמו: האשליה שבמיוחדות היא אחד הדברים הכי ממכרים אצל אדם עם הפרעת אכילה. והאשלייה הזו היא בעייתית כפליים: לא רק שהחולה לעיתים קרובות יניח שהחילוף חומרים שלו או שלה לעולם לא יסתגל לצריכת המזון החדשה, שהעלייה במשקל לעולם לאתעצור ושהוא או היא לעיתים קרובות מפחדים ומתעבים את "הנורמליות" שמגיעה עם הגעה למשקל תקין, ואת הייחוד שמאבדים כשנפרדים מתת משקל. אבל העיניין בנורמליות הוא שזה לעולם לא מרגיש בנאלי ורע כמו שזה נראה מבחוץ. האדם המשתקם רואה, לפחות חלק מהזמן, אדם בהשמנת יתר חריפה מאביס את עצמו במסעדה או אנשים עצלניים רואים טלוויזיה בערב על הספה במקום לעבוד- אבל ההיבט הזה הוא חוסר יכולת להבחין במציאות שהפרעת האכילה מסתירה ממך. כשתגיע לשם, נורמליות לא תרגיש נורמלית. ואתה תראה שנורמליות היא לא הדבר הנורא שפחדת ממנו כל הזמן הזה.
מהי "הנורמליות" של להיות בריא פיזית שוב פעם? זה הבטחון, זה לשכוח מהדברים שלא היית מסוגל לעשות פעם כי היית חלש מידיי, זה ליהנות שוב מהדברים המדהימים והקטנים, שאנשים נורמטיביים אפילו לא מודעים לאיך זה לחיות בלעדיהם: התענוג בלשכב באמצע פארק או יער, להסתכל על השמים ולחלום בהקיץ על המאהב החדש או על טיול במקום שהכי היית מעוניין לבקר בו, זה להרגע לחלוטין פיזית ומנטאלית, זה לחקור את העולם וללמוד את החברה שבה אתה חיי, זה שיחות שאתה מסוגל לנהל ללא תסריט ולהיות נוכח שם ברגע, ולא בעולם השחור של הפרעת האכילה, זה להיות מסוגל לפנטז על פנטזיות אירוטיות ולא על פנטזיות ג'אנק פוד. זה להיות מסוגל לתת למישהו להיות במצב אינטימי איתך ולא לחשוב כל רגע על איך הגוף שלך נראה בזוויות שונות, אלא ליהנות מהמגע ומתחושת הריגוש המיוחדת הזאת.
נורמליות נראית המילה הלא נכונה עבור כל זה: אולי בריאות תתאים כאן יותר. כמובן שהחיים האמיתיים הם לא כאלה כל הזמן: הם לעיתים קשים, משעממים, מעצבנים, מפחידים חלק מהזמן, כמובן. אבל הבעיה היא שהחיים עם הפרעת אכילה הם חיים כאלה כל הזמן. המעבר בין הפרעת אכילה לבין בריאות הוא מעבר מדהים שאנשים נורמטיביים אולי לעולם לא יחוו ויעריכו: הריגושים של ההגעה לנורמליות עלולים ללכת לאיבוד בין כל הפחד והבלבול, אבל אם אתה מסוגל לתת לעצמך ליהנות מהם, זה יכול להיות אחד התענוגות הנפלאים ביותר שתחווה, והם יעזרו להגעה ולשמירה על שיקום מלא.
ואם כל זה נראה לך עשרות אלפי קילומטרים ממך, כשאתה מתמודד עם בחילה ועם שומן בטני והרגשות המבלבלים והאמביוולנטים והמאבק עם החרדות היום יומיות ואתה חושב לעצמך "כל זה, והBMI שלי הוא כבר 20!", תזכור שזה עדיין רע בגלל שהBMI שלך הוא רק 20 ואתה לא נותן לו לעלות גבוה יותר, ותזכור גם כן ששיקום הוא לא תהליך של קו ישר שעולה למעלה בלי שום זגזוגים. הגוף שלך לא מתחיל עם תיקון האיברים בגוף שלך או עם להאיץ את קצב חילוף החומרים שלך ישר: בואו נזכיר שאגירת נוזלים מתרחשת למען ריפוי וסילוק תאים הרוסים ושתיקון תפקודי הכליות והכבד מגיע ראשון, והשלב הבא הוא הופעה של שכבת שומן דקיקה במיוחד סביב מרכז הגוף על מנת להגן על האיברים החיונים ביותר, ולאחר מכן תיקונים רבים ועוצמתיים וארוכי טווח ברחבי הגוף ואז סוף סוף, כל עוד הכנסה קלורית נכונה, תמידית ויציבה ממשיכה להגיע ולהיות תמיד זמינה, חילוף החומרים מואץ למהירות נורמלית שוב פעם. זה אומר שדברים כמו נפיחות, תחושת מלאות שלא עוברת ושדברים כמו רעב קיצוני יתחילו להשתפר בצורה דרמטית אבל רק לקראת הסוף- סופו של התהליך הטבעי של התיקון, לא איפה שהפרעת האכילה רוצה שהתיקון יסתיים. אז אם אתה מרגיש שאיבדת פשוט את כל המוטיבציה שלך להמשיך, בגלל שעדיין, למרות כל המאבקים הבלתי האפשריים והטראומה מלגרום לעצמך לעלות במשקל ל19 BMI או 20, שום דבר לא נראה כמו שאמרו לך שזה ייראה, תנסה לזכור את הדברים הבאים:
1. חווית חלק מהשיקום. לא את כולו.
2. שיקום אמיתי מגיע רק כשכל השלבים (קשים ככל שיהיו) יושלמו.
3. כל השלבים בשיקום יושלמו רק כשתהליך שחזור המשקל יסתיים ותגיע למשקל הטבעי לגוף שלך.
אתה יודע מה אתה חייב לעשות. אם לא תעשה את זה, אין לך זכות להתלונן ששיקום לא עובד ולעבוד על עצמך למה לא החלמת.
ומה לעשות אם עדיין הקול הקטן והמעיק הזה עדיין אומר "כמובן שזה המקום הכי טוב לעצור בו, אחריי כל זה, זה מה שרציתי כל הזמן הזה, פשוט להיות רזה בצורה נחמדה בטווח הנמוך של הסקאלה הנורמלית?". יש כמה דרכים להוריד את הקול הזה למטה.
1. זה בידיוק אותו הקול המניפולטיבי שצרח עלייך כשראית שעלית 200 גרם, או כשהחלטת לנסות להשתקם, או שדירבן אותך לרדת עוד במשקל. תמיד תזכור: הקול של הפרעת האכילה שלך לא רוצה אותך רזה, יפה ומאושר. הוא רוצה אותך מת. אני רוצה שתגיד לי פעם אחת שירדת במשקל והגעת ל"מטרה" שהקול הזה הציב לך, והרגשת מסופק, שאתה לא רוצה לרדת יותר, הרגשת כמו שחשבת שתרגיש בהתחלה.
2. "הטווח הנמוך של הסקאלה התקינה" זה אולי המקום שבו תמיד רצית להיות, אבל למעשה זה נותן לך את המקום הגרוע ביותר של שני העולמות: אתה לא קרוב ללהיות רזה מספיק בשביל הפרעת האכילה, ובאותו הזמן אתה מפספס את כל היתרונות של ללכת עד הסוף.
3. כל השנים או החודשים שבהם היית שרוי במחלה מסמנות לך דבר אחד חשוב מאוד: אתה פשוט לא יכול לחשוב ולהתנהל בהתאם לדיאטות, משקל וגזרה, ובכל צורה מופרעת אחרת שאנשים אחרים "יכולים להסתדר איתם", אם אתה רוצה להגיע למצב שלפחות קרוב לבריאות נפשית ופיזית. זה אולי נראה קצת שלילי- עכשיו אתה לא יכול לעשות דיאטות לשלוט במשקל שלך כמו שאחרים עושים את זה, בגלל שזה ישמור עלייך חולה, נעול וכבול להפרעת האכילה- אבל למעשה זה ייתרון עצום: דיאטות שמגבילות את צריכת הקלוריות לא עובדות (ראה פה למה), ורק בגלל שאנשים אחרים בדרך כלל פשוט לא הולכים רחוק ורע מספיק בשביל ללהתמודד עם המציאות של דיאטה בלתי פוסקת ואובססיה לדימוי הגוף וזה שבדרך כלל הם לא יגיעו למצב המנטאלי והפיזי שאתה הגעת אליו- זה לא אומר שהם שמחים. עכשיו אתה יכול לראות מעבר לזה, ולבחור לעשות את הדבר הנכון עבורך.
אתה לא יכול לחזות ולצפות כל דבר בשיקום שלך, וזה חלק ממה שהופך אותו למפחיד, בגלל שאנורקסיה צריכה לחזות ולצפות, אבל יש דברים שאתה יכול לחזות ולצפות, וזה מה שהופך את השיקום למפחיד גם כן, בגלל שאנורקסיה שונאת להיות צפויה. תחבק את הפחד, למרות הכל, על כל כשלון, ונפילה קטנה, ודמעה שיורדת- יבוא נצחון, בדרכים צפויות ודברים לא צפויות כלל. להגיע לדוגמא מאנורקסיה לסטטוס של EDNOS ולהשאר שם בגלל שזה טוב יותר מלהשאר כלוא באנורקסיה, אבל בגלל שזה זה (או צריך להיות) תחנה בדרך למסע שלך לשיקום מלא, ולא היעד הסופי, זה לא הרבה יותר טוב למען האמת. מגיע לך הרבה יותר טוב. בין אם אתה מאמין או לא מאמין, כן, מגיע לך ולפחות תעבוד על להאמין בזה שטוב יותר זה אפשרי עבורך. כן, מגיע לך, וכן, זה אפשרי עבורך. כשתסתכל אחורה, אתה תכעס על עצמך שלא רצת בין התחנות במסע לשיקום מלא, במסלול בין חולי לבריאות, מהר יותר. אבל אתה תשכח מזה מהר, כי תצטרך לחזור לעסק המורכב והנפלא הזה, חיים אמיתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
RecoverED.
