הבלוג הזה מכיל מידע ותמיכה בכל מה שקשור להפרעות אכילה מגבילות ולתהליך השיקום.
אני לא רופאה, אז אם יש לך בעיה רפואית בבקשה תיגש לרופא המשפחה שלך. אני לא מהווה שום תחליף שהוא לרופא/דיאטנית/פסיכולוגית. מה שאני כן יכולה לעשות הוא לשער ולתת מידע על תהליך השיקום שאני עברתי ושאנשים אחרים עברו, וחלק גדול מהבלוג הזה הוא לפשט מדע בכל הנוגע להפרעות אכילה ולהסביר איך הפרעות אכילה משפיעות על הגוף שלנו מבחינה פיזית ומנטאלית.
כמו שאמרתי, אני נותנת עיצה שמבוססת על הידע והחוויה שלי, אבל כמובן שהעיצה שלי היא לא תחליף עיצה של מומחה.

אני תומכת באכילה לא מוגבלת (מה שכולל את MinnieMaud approach) ואני לא תומכת ב"אכילה בריאה וכושר" כדרך לשיקום, היות ואני לא מאמינה שזה יוביל לשיקום מלא ואני רואה בזה החלפה בין הפרעת אכילה אחת להפרעת אכילה אחרת שהינה מקובלת יותר חברתית.

עם זאת, אני מבינה שקיימים אנשים שאינם יכולים להתמודד עם אכילה ללא חוקים ועם אופן השיקום שאני עברתי ועוד עשרות אלפי אנשים (כן, עשרות אלפי אנשים-תציצו בקישור הזה) מתוך סיבות רבות, ואני תומכת בכל אחד שבוחר לעבור את השיקום בצורה הטובה ביותר לו (ולא להפרעת האכילה שלו), בלי קשר לכך שיש לי פרספקטיבות שונות על שיטות שיקום שונות. כולנו נאבקים/נאבקו עם אותם השדים, ואני חושבת שכולנו צריכים לעודד ולתמוך אחד בשני בהתקדמות לחיים בריאים ושמחים יותר.
 

הסיבה שאני בחרתי באופן השיקום הזה היא בין היתר בגלל ההתמודדות שלי עם מערכת הבריאות. קיבלתי מדיאטניות תפריט שכלל 1XXX קלוריות על מנת לעלות במשקל, בדגש על אוכל בריא, ולאחר הגעה למשקל המינימאלי התקין על פי הBMI עודדו אותי להתחיל בפעילות גופנית. התפריט שקיבלתי השאיר אותי מורעבת, וכמובן גרם לי לעלות במשקל בגלל שחילוף החומרים שלי היה כל כך איטי, שכשחזרתי למשקל התקין כל סימני ההרעבה שלי היו עדיין קיצוניים והחילוף חומרים שלי נשאר מדוכא כפי שהיה. שום דבר לא השתנה, כל מה שקיבלתי היה גוף גדול יותר ושנאה עצמית קיצונית יותר מתמיד. כשהתחלתי להתאמן כפי שהגורמים הרפואיים ייעצו לי, לא רק שלא עליתי במסת שריר, אלא הגוף שלי התחיל לעלות במשקל ולאגור שומן בצורה קיצונית. הסיבה לכך היא שלא רק שנשארתי במצב הרעבה אלא שהחמרתי אותו על ידי יצירת גירעון קלורי גדול יותר ולא לתת לגוף שלי את המנוחה שהוא היה כל כך צריך על מנת להחלים. אתה לא תתאמן על רגל שבורה, אז למה שתתאמן על גוף שבור? שלא נדבר על האספקט הנפשי. פיתחתי אורתורקסיה ואובססיה להתעמלות קיצונית, מה שלקח את הפרעת האכילה שלי והפך אותה להרבה יותר מכוערת ממה שחשבתי שהיא יכולה להיות.

האופן שבו החלטתי להחלים היה האופן שהרגיש לי הנכון ביותר. היו לי כל כך הרבה ספקות בשיקום שלי, והדרך היחידה שלי להרגיע אותם הייתה מדע. כשהתחלתי ללמוד על המדע של הרעבה והפרעות אכילה מגבילות, הראש שלי נרגע מעט. כשהתחלתי לקרוא חוויות של אנשים אחרים שעברו בידיוק אותם הדברים כמוני, זה הרגיע אותי. כשגיליתי שהבולמוסים שלי הם לא בולמוסים, אלא רק תגובה לגרעון הקלורי שיצרתי, נרגעתי, אכלתי, ובסופו של יום החלמתי. סוף סוף עשיתי את מה שבאמת רציתי לעשות: לאכול כמה שהגוף שלי אמר לי ולנוח. ככה קברתי את הפרעת האכילה, וככה גיליתי את אני האמיתית.
הכוונה של הבלוג הזה היא לא לזלזל ברופאים, להפך. הכוונה של הבלוג הזה היא לא להוות תחליף לגורמים מקצועים בשום צורה. ציינתי את זה פעמים רבות אבל נראה שהמסר לא עבר. הכוונה היחידה של הבלוג הזה היא לספק מידע ומדע, להעניק סיוע ותמיכה ולא לתת לאף אחד שקורא פה להרגיש לבד או לחשוב שהדברים שהוא עובר הם דברים שאף אחד לא עבר מעולם. היו לי כל כך הרבה שאלות במהלך השיקום שלי, כל כך הרבה פחדים וספקות ולא היה מי שייענה לי על השאלות האלה, לא היה מי שיפריך את הפחדים שלי. וזו המטרה של הבלוג הזה, לתת תשובות מבן אדם שעבר את זה וחזר בשביל לעזור. התשובות שלי לא מבוססות רק על הניסיון האישי שלי, אלא כמו שציינתי, על מדע ומחקרים. כמובן שהתשובות שלי הן רק השערה, ותפקידו של הצוות הרפואי שמלווה אותכם לענות לכם על כל השאלות שלכם, צוות רפואי שלצערי לא היה לי ועוד לרבים אחרים שאני מכירה בזמן תהליך השיקום שלהם. 

3000 קלוריות+, זה מה שאכלתי בשיקום שלי. זה מה שתיקן את חילוף החומרים שלי. זה מה שאיפשר לגוף שלי לעלות את כל מסת השריר שאיבדתי, כי הגוף שלי סוף סוף הבין שאני הולכת להאכיל אותו כמו שצריך ואין לו מה לפחד יותר. 3000 קלוריות החזירו לי את החיים שלי בחזרה והובילו אותי למשקל הטבעי של הגוף שלי ואכילה אינטואטיבית לימדה אותי מה וכמה הגוף שלי רוצה לאכול. 

הסיבה לכך שהבלוג הזה קיים הוא בגלל שאני יודעת שלא קיים מקור מידע כזה בעברית, אלא רק באנגלית. לכן יצרתי אותו על מנת להנגיש את המידע הזה גם בעברית, על מנת לאפשר לבן אדם שרוצה לדעת יותר על הנושא לעשות זאת.

חשוב לי לציין ש2500-3000+ קלוריות בשיקום זה לא איזה שיטה. במרבית מרכזי הסיוע והטיפול להפרעות אכילה מגבילות זה מספר הקלוריות המינימאלי שהחולים מחלימים עליו. אני לא מדברת רק על חולי אנורקסיה נרבוזה, אלא על אנשים עם כל הפרעות האכילה המגבילות שחווים סימני הרעבה. לא מאמינים? 
תציצו בקישורים: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן. 
אני לא באה לאלץ אף אחד להחלים באותה צורה שאני ואנשים אחרו החלמנו, אלא לתת חשיפה למדע שמאחוריי הפרעות אכילה מגבילות, ומשם הבחירה לגביי השיקום שלכם היא בידיים שלכם ורק שלכם. אני בחרתי להחלים בצורה הזו כי זה הרגיש לי נכון, כי עשרות אלפי אנשים החלימו בצורה הזו, וכי יותר מהכל, היא מבוססת על מדע עובדתי. סמכתי על הגוף שלי שיעשה מה שטוב עבורי כל עוד אני אתן לו מה שהוא מבקש, וזה מה שקרה. טיפלתי בו והוא טיפל בי. זה הכל.
חוץ מזה שמעבר לאספקט הפיזי חלק מהבלוג הזה הוא להעניק תמיכה בכל הנוגע להתמודדות הנפשית, וכל פוסט שאני מפרסמת פה הוא תמיד פוסט שלוקח לי לפחות כמה שעות לעבוד עליו ותמיד לבסס אותו עם כל הקישורים והמחקרים המדעיים שעליהם הוא מתבסס.

כל דבר שפירסמתי בו כמעט שלא נוגע למאמרים שלי אלא לעובדות מדעיות תמיד יופיע עם לינק למקור המדעי המקורי שלו. כי מה שאני כותבת כאן הן לא דיעות, או תאוריות. זה מדע. מדע בסיסי ועובדתי. חשוב להדגיש את זה שאני מביאה את דעתי על משהו, אלא אני רק מנגישה את המידע הכל כך חשוב את זה לקהל שצריך את זה כי לצערי בעברית קשה מאוד למצוא מידע בנושאים האלו. אני בעצמי החלמתי על ידי קריאה בבלוג שעשה בידיוק אותו דבר והוא למעשה היה הדבר הכי משמעותי בשיקום שלי, ומה שעורר בי את הרצון להחלים- כשהבנתי שהפרעת האכילה שלי לעולם לא באמת תביא אותי למקום שהשלתי את עצמי שאני רוצה להיות בו. 

ודבר אחרון שאמרתי לא מעט פעמים, תמיד תעברו שיקום עם גורמים מקצועיים לצידכם. לפניי שאתם מעלים את צריכת הקלוריות תוודאו שאתם עושים זאת כשאתם במעקב רופא, ותקראו את הפוסט שלי על תסמונת ההזנה מחדש על מנת לראות האם אתם בסיכון לתסמונת. חשוב מאוד שתוודאו שהצוות הרפואי שמלווה אותכם הוא צוות בעל ידע נרחב ומספק בכל הנוגע להפרעות אכילה מגבילות, בניגוד לצוות שליווה אותי כשהייתי חולה ולצערי לא יכל לספק לי את הידע שכל כך הייתי צריכה על מנת לעבור שיקום מלא ואם לא הייתי מגלה את המידע שהייתי זקוקה לו כל כך לבד, לעולם לא הייתי מחלימה. 
דיאטניות שאני כן יכולה להמליץ עליהן:
- עפרי ילין (מקבלת במרכז- רמת השרון, בעלת קליניקה פרטית ומטפלת בבית חולים שניידר):
054-5815915 / 03-5400838
[email protected]

-דנה אברמוביץ' (תל השומר) (מרפאה באבן יהודה)
0544-595425

-איילת רננה שטילמן (איזור הצפון: צפת והמושבים מסביב)

אם אתם מתחת לגיל 18, בבקשה שתפו את ההורים שלכם ו/או הצוות הרפואי שלכם בהחלטות שלכם בכל הנוגע לשיקום שלכם. 

מקור: LetsRecover

היום אני רוצה לדבר על נושא שעליו נשאלות לא מעט שאלות לאחרונה, והאמת הנושא הזה קרוב ללבי מיוחד. 

אובססיה לאוכל בזמן/לאחר הגבלה קלורית.

הרבה שאלות שקיבלתי בזמן האחרון עסקו בנושא הזה- מה, למה, איך, ואיך נפטרים ממנה. האמת שכבר ציינתי הנושא הזה בכמה וכמה פוסטים,

והסברתי עליו קצת יותר בהרחבה בפוסט שלי על מחקר ההרעבה מיניסוטה. הנה ציטוט של מה שקרה ל36 הגברים שעברו הרעבה (על ידי צריכה של כ1600 קלוריות, מה שבימינו נקרא דיאטה):
"אובססיות לאוכל- לפתע, אוכל הפך להיות ראש השיחה והמשמעות של
חייהם. הם קראו על אוכל והתחילו לעשות מתכונים, חלמו בהקיץ על אוכל, חיפשו אותו
בפחים, אספו כלים מיוחדים למטבח, שתו כמויות אדירות של קפה ולעסו מסטיקים כמו
משוגעים. לאף אחד מהגברים האלה לא היה עיניין מיוחד באוכל ובבישול לפניי כן.
עכשיו כולם היו בעלי נפש של שף. הם התחילו לעשות דברים מוזרים, כמו לשחק עם
האוכל שלהם, לבזבז שעתיים עד שהם סיימו ארוחה, תכננו כיצד לאכול, ירקו אוכל ואכלו
אותו מחדש כדי לחוש שהם אוכלים יותר.

ועכשיו לחלק המפחיד: למרות שמרבית הגברים החלימו פיזית ונפשית, חלק מהגברים פיתחו
התנהגויות מופרעות לאחר המחקר.
חלק החלו להגביל את האכילה שלהם על מנת לשמור על משקל נמוך.
חלק הרגישו "ענקיים" ו"שמנים" במהלך תהליך העלייה במשקל.
חלק הפכו לשפים, למרות שלא היה להם שום עיניין בבישול לפניי הניסוי.

אז מה זה מראה לנו? שהרבה מהתסמינים של אנורקסיה, בולימיה, EDNOS, והפרעות אכילה
מגבילות אחרות הם תוצאה ישירה של ההרעבה, ושהתסמינים האלו יילכו. זו הסיבה מדוע אני כל הזמן מדגישה את החשיבות של הזנה ראויה בשיקום ולא מתייחסת לבולמוסים (יותר נכון, רעב קיצוני) כבעיה".

והנה כמה תסמינים הנוגעים לאובססיה לאוכל בפוסט שלי שעוסק בסימפטומים למצב הרעבה:
"-תחושה של חוסר אכפתיות, עצבות, עייפות, "ששום דבר לא משנה". מחשבות דיכאוניות ואובדניות. הדבר היחיד שמעניין אותך הוא אוכל.
-אובססיה לאוכל ופנטזיות. פתאום, אתה אוהב לבשל ומוצא את עצמך השף של המשפחה. אתה אוהב להכין עוגה בשביל אחרים, אבל בשביל עצמך אתה מכין אוכל בריא מוזר עם מעט קלוריות.
-אובדן אינטרסים באהבה ובסקס. פורנו אוכל במקום פורנו אמיתי.
- חרדות, במיוחד כשזה נוגע לאוכל, תסמינים של OCD- שוב פעם, בעיקר סביב אוכל. אתה תהיה חרד לשימוש לדוגמא בכפיות וצלחות מסויימות, חייב לאכול בשעות מסויימות ויש לך חוקים מוזרים לגביי מה שנוגע לאוכל ולחיים בכללי.
-בעיות בריכוז. הרבה פעמים בשל מחשבות בלתי פוסקות על אוכל. הכל הופך לקשה."

והנה ציטוט שלי לגביי שאלה (שאלה מס' 25 כאן) שנשאלת דיי הרבה: "עכשיו כשאני אוכלת כמו שצריך, אני חושבת על אוכל יותר מתמיד! למה?"
"כשאת מרעיבה את עצמך המוח שלך נמצא במצב של תת תזונה, סימני הרעב שלך נפגעים, ואת מדכאת את חילוף החומרים שלך. עכשיו כשהגוף שלך מבין שהוא מקבל אוכל באופן תדיר, הוא מבקש יותר. ויותר. ויותר. בגלל שהוא צריך את זה כל כך, הגוף שלך משדר שלך: "אני צריך אנרגיה!". תביני, יש לך אלפי, על גבי אלפי, על גבי אלפי, על גבי אלפי קלוריות שאת צריכה להשלים. וכל המאות אלפי קלוריות האלו דרושות על מנת למלאות את הגירעון הקלורי המטורף הזה. אובססיה לאוכל ותשומת לב לאוכל היא תגובה נורמלית וביולוגית להרעבה.
 העדיפות הראשונה של הגוף שלך היא לרפא את עצמו ולהפוך את עצמו לבריא שוב. הוא גסס מקודם, ועכשיו הוא צריך זמן וכמות ענקית של קלוריות על מנת לתקן את עצמו. יכול להיות שזה אומר שיכולת הריכוז שלך נדפקה לזמן מה. אני יודעת שזה יכול לגרום לבית ספר או לעבודה להפוך למשימות קשות מאוד לביצוע. יכול להיות שרעיון טוב עבורך הוא לקחת קצת זמן חופש לשיקום שלך. הבריאות שלך היא הדבר הכי חשוב עבורך ואם את מרגישה שאת לא יכולה לעבוד או ללכת לבית ספר זה בסדר. תדברי עם המנהל שלך או עם הבית ספר שלך ותנסו להגיע להסדר כלשהו. אם אין לך יכולת להפסיק לעבוד בגלל שזה המקור היחיד שלך לכסף, אז זה הולך להיות קשה, אבל אני מבטיחה לך שזה ישתפר וככל שתזיני את הגוף שלך יותר את תמלאי את הגרעון הקלורי שלך ותתקני את הגוף שלך אז המחשבות יירגעו קצת, ואת תוכלי לאט לאט להתחיל להיפטר מהמחשבות הטורדניות האלו". 




הרבה שאלות שאני מקבלת שואלות אותי בשורה התחתונה: "האם אני מכורה לאוכל? האם אני אכלנית כפייתית?" והתשובה שלי לכולן, תמיד, היא לא.
אובססיה לאוכל, לבישול, למסעדות ותפריטים, לפורנו אוכל, לדיאטות מוזרות, פנטזיות אוכל הן תסמין מאוד שכיח ונפוץ לגוף גווע. הסיבה היא מאוד פשוטה והגיונית: כשהגוף שלך גווע ברעב, הוא יעשה הכל על מנת לגרום למוח שלך להיות מפוקס על אוכל ב100%- בכל דרך שהיא.
באופן אישי, האובססיה שלי לאוכל התפרצה שנה אחריי  שפיתחתי הפרעת האכילה והתחלתי להגביל את הקלוריות שלי- ובאופן מאוד קיצוני. לאט לאט התחלתי לפתח אובססיה לאפייה ולבישול- דבר שלא היה לי שום עיניין בו, אולי אפילו מעט סלידה ממנו, לפניי הפרעת האכילה. פתאום, הפכתי להיות לפאקינג גורדון רמזי של המשפחה. מיותר לציין שמעולם לא טעמתי ממה שהכנתי, אבל היה לי פשוט את הצורך הזה להתעסק באוכל, לגעת בו, להרגיש אותו, לראות שאחרים אוכלים אותו.
האובססיה הזו החמירה עם הזמן. התחלתי להכין בסביבות ה5-6 עוגות ליום (!). ההורים שלי היו מתעצבנים עליי, בהתחלה הם התייחסו לזה כמשהו נחמד אבל עם הזמן זה הפך לבזבוז מאוד ניכר של כסף ומצרכים כשלא היה צורך לכך. אף אחד לא היה אוכל את העוגות האלו, לעיתים היה מדובר ב35-45 עוגות לשבוע שההורים שלי חילקו לחברים שלהם. לא הצלחתי לשלוט בזה. הייתי חייבת למצוא משהו שיתן ביטוי לאובססיה הזו.
עם הזמן במחשב שלי הצטברו עוד ועוד תיקיות של תמונות של אוכל. סתם תמונות. לא הייתה להן כל מטרה. אבל הייתי מבזבזת שעות על להסתכל עליהן, לדמיין את עצמי טועמת מכל המאכלים האלה. עכשיו זה נשמע לי מטורף לחלוטין, והאמת שאני הייתי מקרה יחסית קיצוני של התסמין הזה, אבל אז זה היה נראה לי נורמלי לחלוטין, במיוחד אחריי חמש שנים כאלו. בנוסף היה לי הרגל למצוא תפריטים של מסעדות ברשת, מסעדות שבכלל לא התכוונתי ללכת אליהן, ולנאוץ מבטים בתפריטים ובגלריה של המנות. עם הזמן, התחלתי לפתח רצון להקים מסעדה משלי וקונדיטוריה שלי. התחלתי לבלות בעמודי פייסבוק של מסעדות ושל סוגי אוכל לאורך שעות. זה מה שהייתי עושה כל היום, לא היה לי רצון להתעסק במשהו אחר. בכלל, כל האישיות שלי כבן אדם שקעה והתחלפה בדבר מטורף שהיום מזעזע אותי להזכר בו. בנוסף, התחילו להופיע לי כל מיניי חוקים מוזרים כלפיי אוכל. הייתי יכולה לאכול רק בשעות מאוד מסויימות (לדוגמא 12 ו14 דקות), הייתי יכולה להשתמש רק בשתי מזלגות מסויימים שיש לי (כאילו, מה?), הייתי יכולה לשתות מים רק של חברה אחת וכשהייתי שמה ממתיקים בתה שלי הכמות שלהן הייתה חווית להיות מספר אי זוגי, לדוגמא 1,3,5 טבליות, אף פעם לא מספר זוגי. למה? לא יודעת. אבל להתנהל בצורה אחרת הייתה גורמת לי להתקפי חרדה מטורפים, לא הייתי מסוגלת לשלוט בזה.
אנשים חשבו שאני משוגעת. טוב, באמת הייתי משוגעת. לא אני, אלא ההרעבה שיגעה אותי. הגבלה קלורית מובילה להצטמצמות המוח (ממש כמו שהקיבה מצטמקת, כך גם המוח. המוח עשוי 60% משומן, אז נחשו מה קורה כשהגוף מתחיל בתהליך קניבליזם עצמי?) ולשינויים כימיים בתפקוד המוח. מיותר לציין שחשבתי על אוכל 24/7. לעיתים קרובות אנשים מורעבים יחוו מה שנקרא brain fog- תחושה שהכל אפור, תחושת אדישות, תחושה של ריחוף וכאילו אתה לא חי את החיים, בין היתר בעיות ריכוז, בעיקר בגלל מחשבות בלתי פוסקות על אוכל.  
זה היה מפחיד. באמת מפחיד. לא עבורי, אלא לאנשים שהכירו אותי, כי אני לא הבנתי. מבחינתי זה היה נורמלי לגמרי, חשבתי שכולם כאלה. עוד בעיה שהופיעה לי היא הרצון להאכיל את האנשים שסביבי, ממש כמו ניצולי שואה או אנשים שגדלו ללא יכולת כלכלית לכמות מזון מספקת. אם מישהו היה מסרב לאוכל, הייתי מניחה שהוא מרעיב את עצמו והייתי משתגעת עד לרמה של דמעות. בשיקום שלי למדתי את הסיבה לכך: מדובר באינסטינקט הישרדותי. תחשבו על אמא זאבה בתקופה ללא מזון. אין לה אוכל והיא מורעבת בעצמה, אבל אם היא תמצא אוכל היא תביא אותו לגורים שלה. הקו מחשבה ברור- כשאתה גווע, אתה בטוח שכל הלהקה גוועת כי ככה הגוף מפרש הרעבה- הגוף לא מניח שאתה מרעיב את עצמך מרצון- הוא לא קורא ווג ולא רואה תצוגות של וויקטוריה סיקרטס, אלא שאין לך אוכל זמין כרגע ממש כמו לכל אלה שסביבך.
למען האמת האובססיה הזו לאוכל היא גם אחת הסיבות שדחפה אותי להתגבר על הפחד ולבחור בשיקום, כל יום ויום. אלו לא היו חיים, ופתאום הבנתי שוואלה, לאנשים נורמליים אין את המחשבות האלו. רציתי לחיות חיים של נערה נורמאלית. רציתי לצאת ולהשתכר ולרקוד וללכת למקדונלדס עם כולם ולחיות את הרגע ולא את החרדות שלי, רציתי שהמחשבה על לצאת עם חברים תשמע יותר כיפית מלשבת בבית ולהכין עוגיות לכל המשפחה שאני לא יכולה לאכול.
הנה ציטוט מהיומן שלי שנכתב בתחילת השיקום שלי:
"היום הוא לקח אותי למוזיאון אומנות, אותו מוזיאון שרציתי שנלך אליו כבר המון זמן. זאת הייתה יכולה להיות חוויה מדהימה, בילוי מושלם לסופש עם הבן אדם המושלם. הסתכלתי על תמונות, דיברנו על פסלים. אבל לא הייתי שם. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא מה אני אוכל בארוחת הצהריים ובארוחת ערב ומה אקנה בקניות בסופר. כל הדרך הביתה שתקתי בגלל הגוש הזה שעמד לי בגרון, אותו הגוש שהשתחרר בצורת דמעות על הכרית ברגע שהגעתי הביתה. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. אני לא רוצה לפספס את החוויות האלו, אני רוצה להיות נוכחת ברגעים ולא לכודה במחשבות שאני לא רוצה לחשוב. אני רוצה לחיות, אלוהים, אני כל כך רוצה לחיות. היא אמרה שהשלב הזה יגיע, שככל שאוכל יותר המחשבות האלו יעברו. אני כל כך מפחדת שזה לא יקרה כי אני מרגישה שאני לא אוכל להחזיק ככה יותר. אני כל כך רוצה להיות נורמלית, ואני מוכנה לעשות הכל בשביל זה". 
לקח לי שנה בשיקום להגיע למצב הזה, או לפחות להיות קרובה אליו. בשיקום המחשבות שלי על אוכל החמירו, מאותם הסיבות שכתבתי למעלה. זה היה נוראי. הייתי יושבת בשיעורים ולא מצליחה להתרכז לרגע, הייתי עושה מבחנים וחושבת על מה אני אוכל בארוחה הבאה ומה אוכל בארוחת בוקר של יום שלישי בעוד שבוע, זה היה סיוט. הייתי בוכה כל כך הרבה, מתפללת שמישהו ייקח את המחשבות האלו ממני. הפתרון היחיד היה הזנה מחדש והגעה למשקל הטבעי של הגוף שלי. בBMI התקין המינימאלי 18.5 הייתי עדיין אובססיבית לאוכל בכל מובן המילה. יכולתי לחשוב רק עליו וכל מה שרציתי היה לאכול ולטעום ולהסתובב בחנויות ובסופרים ולהסתכל על כל המאכלים השונים. חשבתי שאני מכורה לאוכל. חשבתי שאני אהפוך לאכלנית כפייתית. ואז חשבתי לעצמי, רגע, האם לפניי הפרעת האכילה הייתי כזאת? לא. ואז הקליק הזה נעשה לי במוח: עם כל ההכחשה שבדבר, אין לי דרך אחרת: רק אוכל יציל אותי ממחשבות על אוכל, עם כמה שזה אירוני.
הדרך היחידה לנצח אובססיה לאוכל ולהעלים את המחשבות עליו ולנצח את "ההתמכרות" אליו היא לאכול ולהחלים. אין שום דבר אחרת. זה היה נוראי, לעשות את הדבר שהכי מפחיד אותי בשביל בסופו של יום להציל את עצמי ולקבל את החיים שלי בחזרה. אבל זה עבד, וזה היה שווה כל דמעה שדמעתי וכל קושי שעברתי.

שאלה/ למה אני אוהבת ללכת לסופר כל כך?

תשובה/ בגלל שאת בתת תזונה או/וגם בתת משקל עבור הגוף שלך- כשאת במצב הזה התודעה שלך הופכת לאובססיבית לחלוטין לכל מה שנוגע לאוכל! זה אינסטינקט הישרדותי שהמטרה שלו היא לגרום לך לאכול. עבורי זה נהיה אפילו כיף יותר כשהתחלתי את השיקום שלי ויכלתי לאכול את כל המאכלים האלו. זה היה וואו, עולם חדש לגמרי! עכשיו קניות אוכל בסופר זה כבר לא החלק הכי טוב בשבוע שלי, וזה סימן בריא. את תהיה פחות אובססיבית לאוכל ככל שתחלימי.