חלק א'

שיקום מאנורקסיה הוא פשוט (אם לא לומר קל).
הרבה ממה שמתרחש במהלך השיקום הוא לא פשוט ולא קל, אבל רוב הדברים המסובכים מגיעים יותר מאוחר.
בהתחלה, שום דבר מסובך או מורכב לא נדרש.
להגיע להחלטה לעשות משהו ירגיש כמו משהו מורכב, אבל כשיורדים לשורש העניין זה בכנות לא המצב. 
ההחלטה לגבי האם להתחיל שיקום או לא נבחנת כך:
האם אני רוצה להמשיך לאכול כמו שאני אוכלת עכשיו? לשם הדוגמה, האם אני רוצה להוסיף 500 קלוריות לצריכה היומית שלי?
הקונפליקט שבין שתי האופציות ירגיש כמעט בלתי אפשרי, אבל השינוי (או לא) בפועל שנצרך ממך הוא מאוד פשוט:
 להמשיך לאכול את אותה כמות מזון שאת אוכלת עכשיו או לאכול כמות גדולה יותר.

כן, צריכה של כמות אוכל גדולה יותר מגיעה עם כל מיני הבטחות שמקושרות לשינוי החיים הנוכחיים שלך לטובה,
אבל ככל הנראה את לא תאמיני להן בכל מקרה, כמו שאת לא מאמינה לכל האזהרות מפני מה שיקרה אם תישארי כמו שאת. תעשי את ההפרדה בין מה שבטוח לבין מה שאפשרי וצפוי. השאלה היא, האם את רוצה לעשות שינוי בודד בתזונה שלך מחר ועוד שינוי בודד בכל יום שלאחר מכן עד שמשהו ישתנה או שלא?
המחשבה על לחכות "עד שמשהו ישתנה" היא אכן מוקש מחשבתי אבל תזכרי שמה שיקרה או לא יקרה כתוצאה מלאכול יותר מגיע כחלק מהקטגוריה של צפוי או אפשרי, לא כדבר בטוח. הדבר היחיד שנמצא בתוך הקטגוריה של "בטוח" פחות או יותר הוא מה שיקרה אם לא תשתני.

יש כל מיני ראיות לשינוי שמתרחש עם הזנה מחדש: החל מאיך ולמה גוף ומוח מורעב צריכים אוכל על מנת להחלים ואיך ולמה הם ירפאו את עצמם. הסיבות להניח כי החלמה כזו צפויה וניתנת לחיזוי מגיעה מפיזיולוגיה בסיסית, למשל מחקר ההרעבה מיניסוטה ועד סיפור השיקום האישי שלי שדומה מאוד לסיפורים של רבים אחרים- ככל הנראה קראת כבר המון כאלה. אני חוזרת על זה הרבה מסיבה- ידע על תהליך השיקום הוא אחד הנשקים הכי חזקים שיש לך על הפרעת האכילה.

לצד כל הראיות שתומכות בשינויים הפיזיים קיימות גם הראיות נגד להישאר כמו שאת עכשיו. יש את הראיה המובהקת ביותר- כמה רעים (ומוגבלים, עצובים ואומללים) החיים שלך עכשיו. מכאן אפשר להניח כמה נוראים (או רעים בצורה שונה) החיים שלך יהיו אם לא תפעלי בשביל שהשינויים האלה יוכלו לקרות. אחרי הכול, זה שלא תעשי מעשה ותשני משהו לא אומר שהכול ימשיך ויישאר אותו הדבר.
החל מהתרבות תאים עד לעליות ונפילות של אימפריות, שום דבר אינו קבוע. אז, כשאת בהתלבטות מה לעשות ומה לא לעשות, את צריכה להיות מודעת לאופציות שבפנייך, בידיעה שאחת מהן תתקיים בהכרח:

1. את תמותי, בין אם זה מסיבוכים שקשורים מאנורקסיה או ממשהו שלא קשור אליה בזמן שהאנורקסיה עדיין פעילה בתוכך וכל מה שמשתמע מכך.

2. את תעשי את המעבר לאבחנה אחרת, אולי בולימיה, אורתורקסיה או גרסה כלשהי של קטגוריית EDNOS.

3. את תשתקמי מספיק בשביל להשאיר את האבחנה הנוראית מאחורייך, אבל לא מספיק בשביל להגיע לעולם החיים האמיתיים (מה שקורה להרבה מאוד [א]נשים)- כלומר אי סיפוק כללי שתמיד נוכח ברמה כלשהי וחרדות לגבי אוכל והגוף שלך.

4. את תחלימי לחלוטין ובזמן שדברים אחרים בחיים שלך יהיו קשיים לפעמים, האוכל שתאכלי והגוף שלך

יהיו מקורות בלעדיים וחשובים לשמחה ותמיכה, לא לכאב, חולשה ואומללות.

לאכול יותר יהיה מה שיגרום לאופציה הרביעית להיות יותר ריאליסטית ולאופציות 1, 2 ו3 להיות סביר פחות.

אז זה נכון שאין לך שום התחייבות לכך שמשהו ישתנה לטובה או בכלל, אם תתחילי לאכול יותר.

אבל אם את מצמצמת את ההחלטה הזו לשתי אופציות בלבד: כן או לא (שזה אומר הרבה יותר אוכל או שלא), ואת חושבת שהאופציה "כן" היא ככל הנראה יכולה להיות נסבלת ואת חושבת שהסיכוי היותר גבוה הוא שהאופציה החיובית כן תוביל לשינויים שאת רוצה שיתרחשו בחיים שלך (או למנוע את השינויים שאת לא רוצה) אז לאופציה החיובית יש היגיון ובהגדרה היא נסבלת. הזמן משחק תפקיד מוזר בכל זה. את מבצעת פעולה בזמנים מסוימים וברורים מאליו (למשל לאכול ארוחת בוקר או לא לאכול ארוחת בוקר) במטרה להשפיע על סקלת הזמן הכי גדולה בחיים שלך (שארית חייך). מה שאולי הכי עוזר בסופו של דבר הוא לזכור שאת עושה את ההחלטה הזו עכשיו, למען הבוקר של מחר. ואת מבססת את זה על מה שאת יודעת עכשיו.

לא משנה מה, אל תצפי מעצמך להיות בטוחה במשהו. את לעולם לא תהיה בטוחה לחלוטין שאת רוצה להיפטר מאנורקסיה, לעולם לא תרגישי לגמרי מוכנה לזה. הוודאות והמוכנות יגיעו רק אחרי שתתחילי לטפס- כלומר לאכול. עד אז, תקבלי את הספקות שלך, את הביקורת שלך, את ההתנגדות שלך. תנסי להבין ממה זה מגיע וכמה באמת חשיבות וערך יש לספקות האלה, הרי בסופו של דבר היכנעות להם הביאה אותך למחשבה על שיקום ויש לכך סיבה. אפילו אם את מוצאת ערך כלשהו בהם פשוט תשאלי את עצמך כמה באמת יש לך להפסיד בכך שתנסי משהו שונה. עבורי, בסופו של דבר, החיים לא היו לגמרי בלתי נסבלים אבל הם גם לא היו שווים הרבה בשביל שארצה לחיות אותם. אמרתי לעצמי שאם המצב יהפוך גרוע יותר בגלל השיקום, אז לפחות זה יהיה סוג שונה של גרוע. לפחות לא אצטרך לחיות עוד מה שאני חיה עכשיו.

אולי אז, דווקא הזוועה שבלא לדעת מה יקרה כשבוחרים באופציה "כן" היא מה שגורמת לנו לבחור בה בסוף: הפחד מלדעת שהכול יכול לקרות, בסופו של דבר, עדיף על פני הייאוש שבלדעת ששום דבר כנראה לא הולך לקרות. במובן הזה, הבחירה אפילו פשוטה יותר: בין לחיות או לא לחיות.

ההחלטה אליה הגעתי בערב אחד בבר-להתחיל לאכול יותר שוב- הייתה במובן מסוים ההחלטה הכי משחררת שהייתי צריכה לעשות. זה שינה הכול והיה מעין פסגה לאחר הרבה שנים של כישלון לנהל את חיי. ובמובן אחר, לא הייתה החלטה אחרת לעשות. הערב עמד להיגמר ולא נותר דבר לעשות מלבד זה. ללכת לסופר עם חבר, לתת לו לבחור ולקנות מה שאוכל לארוחת הבוקר למחרת.

הפעולה הזו הייתה חייבת להיעשות עכשיו, לא משנה אם הייתי מוכנה או לא. לעולם לא הייתי יכולה להיות, לא כשאני עמוק בפנים, אבל צריך לעשות את הדברים בכל זאת. החוזק של השכנוע שהייתי שרויה בו היה באופן חלקי מתוך תחושה חזקה של אמונה פנימית (אני יכולה לעשות את זה עכשיו, יכולה לעשות את זה באמת. אני אוכיח את ההפך לכל אלו שלא האמינו בי- כמעט כולם). וזו גם הייתה התחושה שמשהו כבר התחיל להשתנות, כמעט בלי שליטתי. לא הייתי צריכה לעבור דרך מנהרה של כוח רצון. הרגשתי כאילו אני סך הכול צריכה לשתף פעולה עם שינוי שכבר התחיל להתחולל כשהתחלתי לתהות באמת לגבי שיקום אמיתי.

תהיה פתוחה לסוג כזה של רגשות. הם יכולים להיות ההתחלה של "חיים חלקיים" שהופכים לאט לאט לדבר האמיתי. 

מקור/ A Hunger Artist

לפני כמה ימים השתתפתי בראיון ברדיו עם אמא שלי בו דיברתי על השנים בהן סבלתי מאנורקסיה ועל ההשפעות של אותן השנים על
שתינו. מאז הייתי עסוקה בלהגיב חזרה לתגובות שפורסמו בבלוג הזה, מה שעורר בי את התהייה מה הרשה לי להיות בעמדה שבו אני מספרת את הסיפור האנורקסיה שלי ועונה לשאלות של אנשים לגבי שיקום מהפרעות אכילה מנקודת מבט של אדם שהחלים, אדם שהשאיר את המחלה הזו בעבר. מה הוא הדבר שאפשר לי להחלים בזמן שכול כך הרבה חולים אחרים נשארים חולים לנצח?

עם התהייה הזו בתודעה שלי, חשבתי שאנסה ליצור רשימה של גורמים שאני, דרך החוויה האישית שלי וההבנה שלי לגבי הסיטואציה באופן כללי, מאמינה שהכרחיים לשיקום מלא מהמחלה בעלת אחוז התמותה הגבוה ביותר מכלל המחלות הנפשיות.

אז, מה שיקום מלא דורש?

1. לאפשר לגוף שלך לחיות
שוב. כשאת מתחילה לאכול שוב, יהיו כמה אספקטים מנטאליים שעלולים להתלוות לכך: דחף חזק "להיפטר" מצריכת האוכל החדשה, פחדים כתוצאה מהשינוי, התפרצות אגריסיבית של אינסטינקטים שהורשו בך מהאנורקסיה בתגובה לשינוי החד בהרגלי התזונה (התקפי חרדה, חרטה וכו) וכן הלאה- אבל כשאת מאפשרת לגוף שלך להיות מוזן כראוי, הוא, ללא ספק, יגיב לכך. הוא מוכן, בכול רגע. הוא מוכן להשתמש בכול האוכל שהוא
מקבל ולהתחיל- ברגע שיש "שאריות" אנרגיה מהאנרגיה שהושקעה באיברים החיוניים והניזוקים ביותר-לשלוח ערכים תזונתיים לעור שלך כדי לגרום לו להיות בוהק ובריא שוב. למוח שלך- לשחזר את כל חומצות השומן וכך הוא יוכל לעבוד ואת תוכלי לחשוב בחופשיות שוב. למערכת החיסונית שלך, כדי שתוכלי להילחם בווירוסים וזיהומים ללא בעיה. לשרירים שלך כדי שתוכלי לעלות במדרגות שוב מבלי להסתחרר- כול זאת ועוד מסה רבה שלא גורמת לך פשוט לגדל בטן גדולה יותר או ירכיים רחבות יותר או כל שאר הדברים שמהם את מפחדת. תקשיבי להשתוקקות הזו, לתשוקה להשתפר ותתני לזה לעזור לך. בהתחלה, עבורי לפחות, הרעב שלי היה בלתי פוסק- ומערכת העיכול שלי התקשתה להתמודד עם זה. אבל אלו רק מצב זמניים בתהליך שיסתיים בכך שהגוף שלך יוכל לחזור לרוץ, לקפוץ ולתמוך בכול הדברים שהחיים יכולים להציע שאת לא יכולה אפילו לחלום עליהם כשאת חולה.

מעבר להכול, תזכרי שעם כול ביס אקסטרה שאת לוקחת את עוזרת לגוף שלך להרוויח בריאות וחוזק בחזרה. ברגע שאת נוגסת בעוגת שוקולד או בסטייק או בננה, את נותנת לגוף שלך ערכים תזונתיים שהוא צריך בשביל להיות חבר שלך ולא אויב שלך. בזמן הראיון ההוא לרדיו, החלק שבסופו של דבר
גרם לי לפרוץ בדמעות היה השיחזור של הבוקר הראשון שבו אכלתי ארוחת בוקר שוב וההנאה מלטעום קוראסון שוקולד חם ולדעת שאוכל לקחת עוד אחד אם ארצה. בכיתי כי נזכרתי בתחושה של לצאת מהאפלה אל האור. בכיתי מהזיכרון שבו יכולתי לאכול עשר קרואסונים ואיך כול סיב בגוף שלי הגיב למאפה החם הזה כאילו הוא סימן של סלחנות. תהליך ההחלמה הוא תהליך מקסים, קל בצורה מסוימת: אל תפחדי מלהתענג עליו (במנוחות שבין הרגעים של הפחד והחרדה שיגיעו גם הם), כמו שזה יהיה פשוט ומובן לחלוטין מליהנות מלהסתכל על מישהו שאת אוהבת מחלים מפציעה.

2. לאתגר את הקול הרע. טיפול פסיכולוגי קונגטיבי יכול לעזור עם זה מאוד, אבל הרבה מזה יכול גם להיעשות על ידך. תאתגרי את הקול שאומר לך שזה מפחיד לאכול או הופך אותך לחלשה ע"י כך שתשאלי את הקול הזה מה הבסיס לטענות שלו:

"מה הדבר הכי גרוע שיכול
לקרות לי אם אני אוכל?"

"את תעלי במשקל" אולי זו
תהיה התגובה.

"למה עלייה במשקל מפחידה
אותך?"

"בגלל שאני אאבד את השליטה
העצמית שלי"

"האם זו לא אותה שליטה עצמית
שהביאה אותך להיעדר כל שליטה בכול האספקטים של החיים שלך?"

"זה מרגיש כמו שליטה כי
להרגיש רעבה זה ממכר. זה גורם לי להרגיש עוצמתית"

"אז בעצם אין פה שום דבר מעבר
להתמכרות לתענוג כול שהוא, כמו כול התמכרות אחרת, נכון? איך אפשר להיות מכורה
למשהו וגם להיות בשליטה?"

"זה מרגיש ככה כי אנשים אחרים
חושבים שלאכול מעט זה קשה, הם אומרים שזה מצביע על כך שיש לך שליטה עצמית"

"האם לאכול מעט זה קשה?"

"לפעמים זה קשה בצורה כמעט
בלתי אפשרית, אבל לרוב זה קל"

"אז את מכורה למשהו קל, בגלל
שכול שאר הדברים הם קשים ומפחידים מידי?"

"טוב, אולי. אבל זה גורם לי
להרגיש טוב. בטוחה"

"בטוחה? נראה כי המקום הבטוח
הזה לא ממש נותן לך בטחון אמיתי בכלום"

"אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר"

ברגע שהתשובה לשאלות המאתגרות שלך נשמעת כמו "זה פשוט מרגיש ככה" או "אין לי מה לעשות, זה פשוט ככה", אז את יודעת שניצחת: כי אין לך תשובות לסתור את קול ההגיוני שבך. השתקת עוד קול קטן ושקרי של האנורקסיה. אני לא אומרת שהמחשבות והקולות האלו ימותו במהירות ובקלות. אני עדיין מתקשה עם הצורך לבדוק את הבטן שלי, בדרך כלל כשאני מוצאת סיטואציה כזו או אחרת כמלחיצה ורוצה לקבל אישור כלשהו ואז הדיאלוג הפנימי שלי נשמע בערך ככה:

"אני צריכה לבדוק את הבטן
שלי"

"איך זה יעזור?"

"זה יגרום לי להרגיש טוב
יותר"

"למה?"

"בגלל שזה יאשר אותי ואני לא
יכול למצוא אישור כזה דרך שום דבר אחר"

"למה אני צריכה אישור?"

"אני דואגת כי אכלתי יותר
מידי/ שכחתי לעשות משהו שהייתי צריכה/ ממשהו שאני צריכה לעשות וקשה לי לעשות
אותו"

"איך יעזור לי לנתח את הבטן
שלי מול המראה עם משהו מהדאגות האלו?"

"זה יראה לי כמה שליטה יש לי
על משהו, לפחות הכמות שאכלתי לא הייתה יותר מידי/ שהחיים האלה אפשריים, אפילו אם
דברים קשים"

"אבל זה לא באמת יגיד לי משהו
מהדברים האלה, נכון?"

"כן"

"והאם זה באמת מה שייתן לך
שליטה? להיכנע לדחף להסתכל במראה?"

"לא, אבל זה מראה לי שיש לי
שליטה על לא להפוך לשמנה"

"אבל את יודעת שאת לא גם ככה,
מבלי לבדוק, אז מה עוד זה יכול לומר לך שאת עדיין מרגישה את הצורך להתנהג בצורה לא
הגיונית?"

"שום דבר, זה פשוט מרגיש
טוב"

ככל שאת מאתגרת את הקולות האלו לעיתים קרובות יותר, כך הם יהפכו לחלשים יותר עד שרובם ימותו לחלוטין.

3. להפנות את כוח הרצון "המוכח" שלך אל עבר הצד הטוב. לא משנה כמה זמן היית חולה, הרגשת שאת מוכיחה את השליטה שלך, את כוח הרצון שלך על ידי אי אכילה. שליטה היא משמעותית רק אם היא משרתת מצב שאת מאמינה ששווה להשקיע זמן ואנרגיה בלשלוט בו. ברגע שאת מחליטה-מבינה- שהמצב האנורקסי הוא מצב של שהייה בבור אפל וחשוך אז את גם מבינה שהמקום שאליו את כרגע מפנה את השליטה שלך הוא שגוי והדרך היחידה להוכיח את הכוח והשליטה העצמית שלך היא להפנות את כול כוח הרצון הזה אל עבר המשימה של אכילה מאשר משימה של הרעבה. אין סיבה שההתנהגויות האובססיביות היום יומיות האלו לא יהפכו כיוון כך שהתהליך בו את צומחת חזרה לבריאות יהיה לא מוטל בספק בדיוק כמו שההתנהגות החולה שלך לא מוטלת בעינייך בספק כרגע. בתהליך הראשוני הכול סובב סביב יצירת הרגלים ולוחות זמנים חדשים והתחייבות להם: לפני שאת יכולה לדרוש את הפריבילגיה של אכילה על פי רעב, את חייבת לאמן את הרעב שלך כך שיבוא בזמנים הנכונים, בדרכים הנכונות.

4. לא לעצור באמצע הדרך. זה הכרחי שלא משנה לאיזה BMI הגעת, את ממשיכה לאכול באותה הצורה שעל פיה את מחלימה עד שאת כבר לא חושבת על אוכל כול היום, עד שאת כבר לא מרגישה חלשה, עד שפשוט אכלת מספיק- הגוף שלך מסופק ואוכל לא חשוב ומשנה כול כך כמו שהוא נהג להיות. כמו שרשמתי כאן, זה אולי ידרוש עלייה זמנית במשקל מעל המשקל הטבעי לגוף שלך. זה נורא מפתה "לעצור הכול" ברגע שאת מגיעה לBMI של 19 או 20, ברגע שאת מגיעה למינימום של מה שמוגדר כ"בריא" ו"נורמלי" ולהתחיל לעשות דיאטה שוב. זה כמו שאדם שנמצא בגמילה מעישון יחליט לחזור לעשן שתי סיגריות ביום, רק בשביל לא לעשות שום דבר דרסטי. זה הורס הכול. זה אולי יימנע את הסכנה הכי גדולה שנובעת מנזק פיזי ממושך כתוצאה מתת משקל חמור, אבל כול האספקטיים המנטאליים ימשיכו במידה זו או אחרת להרוס את החיים שלך- מבלי אפילו לקבל את הסיפוק
שבלהוות גוף שלדי קיצוני. BMI 19 נחשב בדרך כלל לנקודה המסורתית שבין החולי המנטאלי שתת משקל (שנובע מהרעבה ותת תזונה) מביא עימו בהכרח לבין התפוגגות החולי הזה שבאה עם הזנה מחדש. בעקבות זאת לא קשה להבין שלשבת לנצח על הגדר שבין שיקום מלא להפרעת אכילה פעילה הולך להיות הדבר הכי נורא לשני העולמות. לא רזה מאוד אבל עדיין לכודה באמצע.

 5. לדמיין שאת גורמת שמחה לאנשים אחרים. כמובן ששיקום צריך לקרות בגלל שאת רוצה להשתקם, אבל המודעות לאושר שזה יגרום לאנשים אחרים יכולה לשמש כיד תומכת לאורך הדרך. תחשבי איך זה יהיה לגרום לחיים של אנשים אחרים להיות טובים יותר במקום לגרום לאנשים שאוהבים אותך לדאוג לך ולהיות עצובים כשהם חושבים עלייך או רואים אותך. כשהם לא יכולים לישון בלילה והראש שלהם רץ לכול החלקים העצובים בחיים שלהם- את ביניהם. אנורקסיה היא מחלה כול כך בודדה: היא דוחפת ממך אנשים בגלל שאדם רזה בצורה קיצונית כתוצאה מהמחלה הוא בדרך
כלל שקט ולא מסוגל להצטרף לאחרים, בין אם זה באכילה משותפת או סתם לשבת ולצחוק איתם. כשאת חולה ומי שמסתכל עלייך ורואה חולי- אפילו מבודד אותך עוד יותר. את מרגישה בטוחה בסטטוס החיצוני שלך אבל למעשה את נופלת במלכודת. בסופו של דבר את תדחפי ממך את כול מי שאכפת לו ממך, בגלל שהם לא יוכלו להמשיך לדאוג, לקוות ולהיות סבלניים אלייך. כשזה מתחיל לקרות זה כמעט חולף על פנייך כי את כבר לא יכולה לדאוג לגבי
אחרים, אבל בחלקים החשוכים של הלילה זה יצוד אותך, הבדידות שלך.

6. לא לצפות שהשיקום יושלם מהר כול כך. יהיו כול מיני דברים שיתחילו להשתנות ככל שהכוח הפיזי שלך יתחזק, דברים שנבעו מהאנורקסיה והטרידו אותך פעם יתחילו להתפוגג. את תתחילי להרגיש רגשות שוב והרבה מהם עלולים להיות רגשות אשם או עצב על כול הזמן "האבוד"- אבל חלק גדול מהרגשות האלו יהיו רגשות של שמחה, הקלה ואהבה. את תצטרכי להתחיל לעבוד על כול האיזורים בחיים שלך שהמחלה שלך הורתה לך למחוק: חברים, תחביבים, פשוט זמן- זמן שבו את לא עושה כלום, זמן שבו המחשבות והרגשות שלך יכולים לצוף מבלי להיות מטושטשים מיד על ידי רעב, עבודה קשה או ספורט. את תצטרכי להתחיל בתחנה שבה ירדת במונחים של התבגרות מנטאלית- ביחס לעובדה שאנורקסיה מתחילה לעיתים קרובות במהלך גיל ההתבגרות, זה יכול להיות כואב וקשה. זה יכול לקחת שנים. אבל כול הדברים האלה הם דרכים שבהן את מוצאת את הדרך שלך חזרה לחיים שיש בהם יותר מרעב חולני ולכן כל הדברים האלו הם תענוג וחוויה מדהימה באותה מידה שבה הם כואבים. הסבלנות שלך היא מה שתיצור חלל עבורם.

אין נוסחת קסם עבור שיקום מלא וחלק מהדברים האלה אולי ירגישו בלתי אפשריים אבל את תדעי כשאת תגיעי אליהם- וברגע שתגיעי אליהם, את כמעט בוודאות תצאי מהצד השני של המחלה.

מקור/ A Hunger Artist

יש ממצא אחד לגבי אנורקסיה שנראה כי הוא קריטי יותר לטיפול בה בהצלחה מאשר כול דבר אחר. 
וכחושבים על הדבר הזה, אפשר לומר שגם מבלי לחשוב יותר מידי, ברור לחלוטין גם למה הוא הדבר הזה. 

עבור מישהו עם אנורקסיה, עלייה במשקל היא חיונית לשיקום נפשי יותר מכול טיפול או דבר אחר. וכשנסתכל על זה בכיוון ההפוך,

אתה לא יכול לגרום למישהו עם אנורקסיה לרצות לעלות במשקל עד שהוא או היא התחילו לעשות את זה. ואם נסתכל על זה בכיוון אחר לגמרי:
אולי התודעה היא זו שגרמה לגוף להיות חולה, אבל רק הגוף יכול לעזור לתודעה להיות בריאה שוב.

קיימים שני מפתחות ששווים בחשיבותם עבור חולה שמודע לסוף העצוב של הדרך בה הוא הולך אבל עדיין לא יכול להחליט להשתנות באמת:

1. אם אתה עולה במשקל, לא רק הסימנים הפיזיים של המצב הנוכחי שלך ישתנו- תחושת הקור הרצופה והחולשה, שיער ועוא לא בריא, ירידה בצפיפות העצם ואי פוריות עבור חלק מהנשים אלא גם הדרכים שבהם אתה כרגע חושב ומרגיש: שינה לא איכותית או אינסומניה, ירידה ביכולת להתרכז, מצב רוח וערך עצמי נמוך, רגזנות, נטייה להסתיר דברים, דפוסי מחשבות חוזרים וחוסר גמישות ופרופורציה בהן. הגוף שלך- מה שכולל את המוח שלך- מורעב והדמות שלך והמחשבות שלך נשלטים על ידי ההרעבה הזו וזה ימשיך להיות ככה עד שתרשה לעצמך לעלות במשקל.

2. אין פואנטה בלחכות לרגע הקסום בו אתה מחליט, אחת ולתמיד, שאתה רוצה להתחיל לאכול יותר שוב או לעלות במשקל. המצב המורעב שלך גורם לך לא להיות מסוגל לחשוב בצורה הגיונית מספיק כדי לבחור באפשרות לאכול או לחיות בצורה שונה או אפילו על האפשרות של לרצות לחשוב וליהנות מדברים שאינם אוכל. כל זה מוחבא ממי שאתה באמת וגרם לך להאמין שאתה שום דבר מלבד אנורקסיה. זה גורם לחתיכה הכי קטנה של אוכל להרגיש כאילו אתה אוכל הרבה יותר מידיי. מהסיבות האלה אתה לעולם לא באמת תרצה להשתקם. אבל אתה חייב לעבור דרך רגשות של ייאוש, דיכאון, תקווה, חוסר בטחון וסקרנות במטרה לגרום לעצמך לקפוץ ליום הראשון ולארוחה הראשונה בשיקום. כול עוד אתה ממשיך ללכת, ממשיך לאכול דרך השבועות הראשונים והקשים, זה יהפוך לקל יותר ויותר.

שיקום מאנורקסיה הוא לא קל אבל הוא פשוט. "כל" מה שאתה צריך לעשות זה לאכול ולהמשיך לאכול עד שהBMI שלך ממשיך לעלות עד לנקודה שהיא נכונה עבורך.

עוד:
-מחקר ההרעבה מיניסוטה: מה קרה ל36 גברים בריאים לחלוטין שעברו הרעבה?

-תסמיני הרעבה

-למה הגעה לBMI הטבעי הכרחית לשיקום מלא