קרדיט/ The Hunger Artist
אז במהלך החלמה מהפרעת אכילה, ומאנורקסיה בפרט, אחד הדברים המבעיתים ביותר שצריך להבין הוא שאת לא הולכת להיות יותר הבן אדם הכי רזה בחדר. אחריי שבועות, חודשים או שנים של הרעבה עצמית, שממשיכים בחודשים של שיחזור המשקל שאבד להפרעה, מגיעה הנקודה הזאת שבא את מבינה: פאק, אני כבר לא ניראית אנורקסית: העצמות כבר לא כל כך בולטות כמו שהן היו פעם, את לא ניראית שברירית כל כך כאילו את תכף נשברת לשתיים, השרירים שלך לא מפורקים עד העצם, הפרצוף כבר לא מכיל שקים כהים מתחת לעיניים או שהלחיים לא צמודות לעור כל כך שהן מזכירות גולגולת. אולי אהבת את הדברים האלה, או לפחות חשבת שכן. אולי ידעת שאת שונאת אותם, אבל אהבת והיית צריכה את מה שהם מייצגים: האשליה של השליטה, העוצמה, והטוהר שהרגיש כל כך מיוחד ויקר לך. בכל מקרה, כשאת מחליטה להשתפר, את מחליטה להיפרד מהם: לתת לשכבה מגנה של שומן לכסות את העצמות והאיברים הפנימיים שוב, לתת לשרירים לבנות את עצמם מחדש, להפוך למשהו שאנשים, ואת עצמך-במראה, יכולים לראות לא רק כאדם חולה אלא גם כאדם עם תכונות מעניינות ופחות מעציבות.
אבל לתת ולגרום לשינויים האלו להתרחש זה לא אומר שאת הולכת לגלות שזה קל כשהם באמת מתרחשים, אז חשבתי לעצמי שאני אציע כמה מחשבות לגביי איך אפשר להפוך את זה לטיפ-טיפה קל יותר. התובנות שלי בנושא מתפצלות לשתיים: הראשונה אומרת להיות עדינה וסבלנית עם עצמך, והמחשבה השנייה אומרת תקפידי להמשיך לאכול.
כל תובנה מגיעה עם גישה שונה, אבל לשתיהן יש את המסקנה המשותפת: סבלנות זה המפתח כשזה נוגע לשינוי מנטאלי.
אני אתחיל עם פתיחה מקטע ביומן שלי מראש השנה לפניי כמה שנים, שזה היה היום שבו אני זוכרת שבו קלטתי כמה הגוף שלי נראה לי פשוט הזוי ומשונה כל כך לראשונה (זה היה 4-5 חודשים לאחר שהתחלתי לאכול שוב, ושקלתי 52 קילוגרם, עם BMI של 18.5). הדברים שרשמתי העלו לי כמה מהדברים שאני רוצה לדון בהם.
"קשה לי כל כך. אוכל נפלא, אוכל נפלא שאכלתי יותר מידיי ממנו- כלומר, את הכמות הנכונה, כמות טובה לראש השנה. אבל הרגשתי שאני אוכלת בלי שליטה, שאני גוועת ברעב בכל ביס, זה מה שהיה קשה. ד' עזר לי להתגבר על זה. הוא לא היה חייב, אבל הוא היה מסוגל, והרגשתי רגועה יותר וטוב יותר כשהוא הקשיב למחשבות שלי. אמא שלי השוותה הבוקר תמונה נוראית שלי מעכשיו לתמונה שלי מהקיץ. אני יודעת שבתמונה הישנה ניראתי כמו המוות, אבל אני לא יכולה שלא להתגעגע לחלק שגרם לי לראות כמו המוות ולרצות להיות אותה הבחורה שבתמונה שוב פעם. ד' היה בהלם מהתמונה הישנה- היו לו דמעות בעיניים. הוא אמר שניראיתי כמו ניצולה של מחנה ריכוז. מישהי שהוא לעולם לא היה מעז לגעת בה. הרגשתי שוב שאני מעיקה עליו עם העבר שלי: אבל זה הרגיש אמיתי היום, הפחד הזה, כשראיתי את הפנים השמנות והנפוחות שלי בתמונות, בהיתי בלחיים שלי ונזכרתי בעצמות שהיו הדבר הבולט ביותר בפנים האלו עד לא מזמן.
הוא אמר שהוא אוהב קימורים ולא זוויות. זה היה אמור לעודד אותי, אבל המקסימום שהצלחתי להוציא מעצמי היה חיוך מזוייף".
הדבר הראשון שחשוב להיות מודע אליו הוא שלכולם בשיקום יש את הרגעים, אפילו ימים שלמים, בהם הם מרגישים גועל כלפיי הגוף החדש, הגדול יותר שלהם, וחולמים בהקיץ על הגוף הישן, הקטן והחולה, לא משנה כמה הם מנסים להעלות ולהזכיר למה השיקום זה דבר טוב, ולמה גוף לא בריא זה לא גוף שהיה אפשר ליהנות ולהיות מאושר ממנו, וש התהליך הזה הוא הרבה יותר מאשר לעלות במשקל, שום דבר לא מצליח לטשטש את ההרגשה המציפה הזו של "אני נמצא בגוף הלא נכון". לפעמים הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לחזור על המנטרות שאת צריכה שתמיד יהיו לך- כל הסיבות למדוע ההפרעה גרמה לחיים שלך להגיע לתהום עמוק כל כך, וכמו שאמרתי, סבלנות היא המפתח, כן, לפעמים הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחכות שהתחושה הזוועתית תחלוף, וכן היא תחלוף, כמו שכל דבר חולף. הכל חולף.
זה לזמנים הקשים ביותר. ובנוגע לשאר, ובכן, יש כמה מחשבות שכן עלולות לנחם. כמו שאמרתי, החשוב ביותר, סבלנות. הכל לוקח זמן. השלבים הראשונים של שיחזור תאי השומן ושל שיחזור כמות המים יכולים להיות קצת מורגשים ולא שווים. יכול להיות שיש לך פנים מעט נפוחות, אותן הפנים שכיניתי אותן "שמנות" ביומן שלי ושעכשיו נראות לי פשוט מותשות ועייפות בצורה מחרידה- המחלה הייתה מתישה, והשיקום אפילו עוד יותר- אבל עם אור של תקווה בעיניים. לעיתים קרובות המקום הראשון שבו תאי השומן המשוחזרים יתבטאו בו יהיו בחלק האמצעי של הגוף, על מנת להגן על האיברים החיוניים ביותר לגוף. דיברתי על זה
כאן. זה נורמאלי לחלוטין, ועם הזמן הכל יתאזן, כל עוד אתה ממשיך לשלוט על עצמך, ובכך הכוונה ללשלוט על הפרעת האכילה שלך- לשמור עליה כלואה, ולהמשיך לאכול כמו שצריך, לא משנה מה. תזכרי שbody dysmorphia (דימוי גוף שגוי) לעיתים קרובות (מאוד!) עוברת יחד עם ההפרעת אכילה- הסיבה לכך היא כמו שהוכח במחקר ההרעבה מיניסוטה, הרעבה משבשת את הפעילות המוחית. ברוב המקרים, למרבה האירוניה, ככל שהמחלים עולה במשקל ככה הוא רואה את עצמו כרזה יותר. כמובן שגם זה לוקח זמן, עם הזנה רצופה, מוקפדת וטובה. מה שאומר קלוריות, קלוריות ועוד קלוריות.
אחד השלבים החשובים ביותר בתהליך הזה הוא שינוי אידיאל היופי של האנורקסיה (בהייה ממושכת בזרועות של הדוגמניות של ויקטוריס סיקרט כנראה לא תבוא בחשבון) לאידיאל יופי שונה, בריא יותר. בזמן שהתפיסה העצמית שלך כנראה עדיין תלויה באיך שהגוף שלך נראה, אז כנראה תחווי את האי הנוחות של הדיסוננס הקונגטיבי היות ואת עובדת על גוף שביזבזת זמן ארוך כל כך בלמצוא סיבות למה עלייך לדחות אותו- אבל זה חשוב מאוד לא לנסות להפחית את התחושה הזאת על ידי אכילה מועטה יותר (שזה אגב, רק יחריף את המצב) ובמקום זאת לעבוד על חיפוש והתעדכנות בצורות אמיתיות יותר של יופי באנשים שהגוף שלהם פורח ובריא ולא נובל ומתפרק.
גוף מורעב לעולם לא יכול להיתפס כגוף יפה שיש לשאוף אליו, לא משנה באיזה משקל הוא נמצא.
ככל שתהיה סבלנית יותר, ככה תזוכי יותר בסופו של דבר. הגוף שלי מלפניי כמה שנים לא נראה כלל כמו שהוא נראה היום. וחלק עצום בזה הוא כנראה פשוט הזמן: זמן לנוזל ולתאי שומן להתפזר ברחבי הגוף, זמן לשרירים לגדול ולהתחזק, זמן שבו את לומדת איך להיות עדינה וסבלנית יותר עם הגוף שלך וללמוד על מה היכולות שלו ומה הוא (עדיין) לא יכול לעשות. שום דבר לא נשאר אותו הדבר, לעולם, בין אם אנחנו מעוניינים בזה ובין אם לא, אבל בשנים שלאחר השיקום ושיחזור המשקל למשקל תקין לאחר הפרעת אכילה, השלב הזה שבו הגוף לאט לאט בונה ומתעצב מחדש יכול להיות שלב יפהפה שאם נסתכל עליו בצורה הנכונה נבין כמה הגוף שלנו נפלא וכמה הוא יכול לשחזר את עצמו ולבנות את עצמו מחדש מגוף מורעב וגוסס לגוף חזק ויפהפה.
כל זה תלוי, שוב פעם, באומץ ובהתמדה בהתנגדות לדחף להגביל את הצריכה הקלורית ולאבד במשקל בגלל שהשינויים המנטאליים ו/או הפיזיים לא מהירים או משמעותיים מספיק נכון לעכשיו עבורך. תני לגוף שלך זמן, אבל תני לו גם את הסיכוי הטוב ביותר להחלים, וכמה שזה נשמע קלישאתי בצורה נוראית, אל תלחמי נגד האופן שבו הגוף שלך משתנה: תחבקי את השינויים, או לפחות תקבלי אותם. זאת גישה מנטאלית, אבל זו גישה (טוב בערך כמו כל המצבים המנטאליים) שניתן להגיע אליה דרך נקיטה בפעולות ספציפיות. למשל, אל תמשיכי לנסות וללבוש את כל אותם הבגדים שנהגת ללבוש כשהיית חולה. הרבה מהם (אם לא כולם) לא יתאימו לך יותר, כן זאת האמת הקשה (למרות שאולי חלק ייראו הרבה יותר טוב עלייך), ולדבוק לסטייל יןש לא ייתרום לך בהתקדמות הלאה מהגוף החולה שלך. תהני, בעדיפות עם אנשים אחרים, מהמסע לגילוי מה עובד עבורך כרגע, אבל אל תצפי שהכל יהיה וורוד. דבר אחר שמתאים לנשים בספציפיות ומה שעבורי היה קל יחסית לקבל (אבל עבור אחרים יכול להיות משהו קשה מאוד) הוא הגיזרה הנשית החדשה של הגוף שלך, וכמו שציינתי בפתיח היומן שלי, הוא עכשיו בפוטנציאל להפוך לגוף נשי שאולי תחושי טוב עם המיניות שלך בו (כשאני הרגשתי כמו ילד קטן בגוף החולה שלי שלא מסוגל להכיל מגע מיני). זה משהו שלא היה יכול לעלות אפילו בדעתי לפניי שהתחלתי לאכול שוב מכיוון שהייתי כל כך שבויה במחשבות על כמה הגוף שלי מוזר ועל הבטן שלי שגדלה, אבל המחשבה שעכשיו פתאום יש לי חזה הייתה דיי כיפית במקום מסויים. לקבל את העובדה שהמותניים והירכיים שלי הפכו לגדולות יותר באופן משמעותי היה דיי קשה, אבל לראות את הפן הזה בעצמי חוזר, ולראות את התגובות של אחרים כלפיי משתנות בעקבות זאת, גרמו לי לעזוב את הגוף השלדי מאחור בצורה מעט קלה יותר.
תפסיקי להילחם בגוף שלך על ידי להשביע את התאבון שלו שוב פעם וללכת יד ביד עם הרצונות שלו, להתייחס אליו בכבוד ובנדיבות ולהקשיב לכל בקשה שהוא מבקש ממך. תלמדי איך להקשיב לו. דרכים ברורות יכולות להיות דברים כמו מסאז', מה שיכול לתת לך להבין כמה נפלא האופן בו את יכולה ליהנות ממגע על הגוף שלך, וכמה הגוף שלך יקר על כך שהוא יכול לתת לך ליהנות בצורה כזאת.
בשלב מאוחר יותר גם פעילות גופנית יכולה להיות משהו שייצטרף לרשימה. הסעיף הזה הוא קצת טריקי, היות ולא קשה לנחש למה הפרעת אכילה והתעמלות לא הולכים יד ביד כשזה נוגע לשיקום. אבל, בשלב מאוחר יותר, כשניתן להגיע למצב המנטאלי הזה של "לעסוק בפעילות גופנית לשם הנאה ואהבה לגוף, ולא סלידה ורצון לשנות אותו או להיפטר מהארוחת ערב של אתמול" אז כן, לפעילות גופנית יש יתרון כשזה נוגע ללהכיר ולהוקיר את היתרונות שבגוף חזק ובריא. למשל יוגה הוכחה כבעלת אפקט טוב על סימפטומים של הפרעת אכילה שכוללים דיכאון וחרדות ללא אפקט שלילי על הBMI. לא מזמן הייתי בשיעור יוגה- הפעם האחרונה שניסיתי להיות בשיעור כזה הייתה כשהייתי עדיין חולה מאוד- וזה היה נהדר להרגיש את האופן שבו הגוף שלי יכול להתמתח ולנוע, ועוד יותר זה היה נפלא להרגיש כמה אפשר ליהנות מהיתרונות של הגוף שלך כשהוא בריא וכמה זה נפלא להרגיש ככה.
במהלך הפרעת האכילה שלי הייתי אובססיבית כלפיי אימוני כוח, לעיתים גם אירובי. לעולם לא אשכח כמה דמעות ירדו במהלך האימונים האלה, כמה חיכיתי כבר שאוכל לסיים איתם ולדעת שסיימתי את הסיוט הזה להיום. כמה נורא היה להרגיש את הראש שלי כואב כאילו הולמים בו עם פטיש. כמה נורא היה לשבת לאחר מכן עם סחרחורות ופעילות לב חזקות כל כך, והחרדה הארוכה שאני עומדת למות שהתלוותה לכל אימון כזה.
ככל שהתקדמתי עם השיקום שלי הבנתי שאני ורוב סוגי ענפי הספורט לא חברים טובים לא משנה כמה ההפרעה ניסתה לשכנע אותי אחרת. גם לפניי הפרעת האכילה אני והחדר כושר לא היינו חברים טובים, כמו חלק גדול מהאנשים בעצם. זה לא הופך אותי לאדם עצלן. זה לא הופך אותי לאדם פחות בריא. אני בן אדם פעיל בחיי היום יום שלו, אני עובדת בעבודה פעילה והגוף שלי זז ונע ונשאר בריא אפילו (ולמעשה הרבה יותר) כשאני לא כופה עליו דברים שאני לא נהנית מהם. גוף בריא הוא גוף בריא פיזית ומנטאלית, והאחד לא יכול לבוא על חשבון השני.
העיניין המשמעותי ביותר בלהתרגל על המחשבה שאת לא הבן אדם הרזה ביותר יותר הוא להבין שלהיות הבן אדם הרזה יותר לא הופך אותך לשום דבר שונה ממה שאת, הוא לא משנה את התפיסה שלך בעיניי אנשים. כן, את אדם חולה, אז מבחינתך רזון הוא המראה לטוהר, לשליטה ולכוח רצון. אבל למעשה, בחיים האמיתיים, הדבר האמיתי האחרון שישקף את הדברים האלה יהיה משהו שנוגע למראה הפיזי שלך. והאמת המרה היא שלהיות רזה יותר לא הופכת אותך למיוחדת יותר. אין שום ייחוד בלהיות עם הפרעת אכילה, אין שום ייחוד בלהיות שלד מהלך או בלדלג על ארוחת בוקר. זה לא מרשים אף אחד, ואת האמת? כנראה גם לא אותך בעצמך. את לא גורמת לאנשים לאהוב אותך יותר כשאת יורדת קילו. את לא גורמת לשמחה בלב של אנשים או בלב שלך עצמך כשאת מכריחה את עצמך לרוץ שלוש קילומטר כשהגוף שלך צורח עלייך לעצור. את לא חכמה יותר, כשרונית יותר, מעניינת יותר, חזקה יותר או טובה יותר כשאת רזה יותר. אני מצטערת, אבל זאת האמת. שום דבר לעולם לא יהיה טוב מספיק עבור הפרעת האכילה שלך, המספרים יכולים להמשיך לרדת בין אם מדובר במספרים על המשקל או על המספרים של הצריכה הקלורית היומית שלך, החיוך שלך לא יהפוך לגדול יותר או לאמיתי יותר, הנשמה שלך לא תהפוך למלאה יותר והמוח שלך שנמצא בתת תזונה לא יהפוך לשמח יותר. תסתמכי עליי. החברה שלנו בימים האלה יכולה להיות כל כך שופטת וביקורתית לאנשים אחרים, המראה שלנו הופך למרכז עולמנו. אבל האמת היא שלאף אחד לא אכפת. זה לא ממלא חור בלב של אף אחד. אני כן יכולה להגיד לך מה כן. הגודל והאמיתיות של החיוך שלך, השמחה שבנשמה שלך, האנרגיה החיובית שאת משדרת, ההרפתקאות שאת חווה בחיים שלך, הצחוק שלך שגורם לאחרים לצחוק, האהבה והאכפתיות שאת מסוגלת להעניק לאחרים. את אולי לא מבינה או לא מסכימה להודות בזה עכשיו אבל זה הדברים שאנשים מחפשים באחרים. מעולם לא חיפשתי אושר מבן אדם בצורה של המשקל או הגוף שלו. מעולם לא חיפשתי חבר או בן זוג כשהקריטריונים לכך מתבטאים במראה הפיזי שלו.
והתחושה הזאת של ייחוד, של עוצמה, של התעלאות על פני אחרים כשאת חולפת מול החברים שלך בידיעה שאת שוקלת כנראה פחות מהם, אז האמת היא שזה דיי עצוב. אני זוכרת כשהגעתי למרפאה להפרעות אכילה, והייתי בתור לשקילה אצל האחות, ולפניי בתור עמדו כל כך הרבה בנות דקיקות, עם רזון שמעולם לא ראיתי במציאות אלא רק בסרטים דקומנטריים על אנורקסיה, זה הכה בי. שם לא הייתי מיוחדת. ואם הייחוד שלך נמדד על פי המראה שלך אז למעשה אין בך שום ייחוד, כי תמיד יהיו אנשים רזים יותר או יפים יותר, והעיניין הוא שבהגעה לייחוד הזה אין שום דבר באמת מרשים או מאתגר. אז כן לא אכלת ארוחת ערב, אבל האם זה מצביע על משהו חיוני בך כמו על להוציא ציון טוב במבחן שעמלת עליו קשה נורא? האם להגיע למשקל "יעד" כלשהו גורם לנוכחות שלך בעולם הזה להפוך למשמעותית יותר למישהו או לעצמך? ככל הנראה לא.
תזכרי שבידיוק כמו שאת יוצרת לעצמך דמות חדשה לאחר שאת יוצאת מהפרעת האכילה, את יוצרת לעצמך גם גוף חדש, גוף שיהיה מה שאת צריכה בשביל החוויה שבלהיות חיה לחלוטין בשנים שנשארו לחייך.
אם את רוצה לדעת מהי שליטה בריאה בחייך אז את חייבת לתת לגוף שלך את השליטה לגביי מה שהוא רוצה להיות. את לא יכולה להיות בריאה נפשית עם גוף חולה, לעולם לא. ושאלה אחרונה, האם הפרעת האכילה נתנה לך כל כך הרבה כמו שהיא לקחה ממך? מניחה שלא. תמיד תחזרי חזרה לשאלה שאת צריכה לשאול את עצמך תמיד, למה אני רוצה להיפרד מהפרעת האכילה?
שום עצמות בולטות או קוביות על פני בטן שטוחה לא יביאו אותך לסיפוק אמיתי מעצמך, מהגוף שלך ומהמשמעות שלך בעולם הזה. ואת יודעת את זה.
ולסיום, רציתי לפרסם כאן את כל המשתמשים שבהם עקבתי במהלך השיקום שלי שעזרו לי במיוחד בימים הקשים גם מבחינת דימוי גוף וגם מבחינת התקדמות בשיקום המנטאלי שלי. בהקשר לשינוי אידיאל היופי בעינייך או במוטיבציה להמשך השיקום, אני חושבת שזה רעיון טוב להתחיל לעקוב אחריי כמה. עזר לי נורא!
-katewas_
-marcielhopkins
-chloemarshall01
-ayeshapi
-danaisabellaaa
-misunderstoodworm
-aglaelovinyou
-molliecurvemodel
-fiaanderberg
-iamproud.se
-kay_ska
-fallingintoselflove
-caitlins.recovery
-bodyposipanda
-selfloveclubb
-sonnyturner_
-letsrecovertumblr
-sundaesforthesoul
-khal_essie
-jess_megan_
-khrystyana
-thestrutbymic
-denisebidot
-theashleygraham
-amalielee
laneydegrasse
-iskra
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
RecoverED.
