"אני חושבת שהפרעות אכילה הם מסוג הדברים האלה שאף אחד לא באמת חושב שהוא יפתח. לפחות ככה הרגשתי לפניי הפרעת האכילה. לא דאגתי לגביי המשקל שלי, לא באמת: ניסיתי מאכלים חדשים עם רצון, תמיד ביקשתי מנה שנייה אם הציעו לי, לעולם לא שקלתי את עצמי, והייתי במשקל בריא לגמרי. זה משהו שאני מבינה רק עכשיו- לעולם לא הייתי בעודף משקל. לא הייתי צריכה להשתנות. יש לי הורים שאוהבים אותי ולעולם לא אמרו לי משהו לא בסדר, הייתי חכמה, היו לי את הציונים הכי טובים בכיתה, וחשבתי שאנורקסיה היא משהו שאני לעולם לא אחווה בגלל שאני יותר מידיי אינטילגינטית מכדי לפגוע בגוף שלי בצורה הזו.

העניין הוא שעכשיו אני יודעת שהפרעות אכילה לא קשורות לכמה אתה אינטילגנטי. לשקול את כמות הקורנפלקס שאני אוכלת, לספור קלוריות בכזאת אובססיה שאפילו ספרתי את המסטיק הנטול סוכר שלעסתי, לצאת מהמיטה בשביל לעשות בסודיות אימון של 10 דקות בזמן שההורים שלי ישנו- זאת לא התנהגות הגיונית. הפרעות אכילה נדבקות ואוכלות את הצד ההגיוני במוח שלך וגורמות לצד הלא הגיוני לצמוח עד שהוא גובר על הצד ההגיוני. 

זה לא משנה אם אתה גאון- לכל אחד יש צד לא הגיוני אז אף אחד לא חסין להפרעות אכילה. הפרעת האכילה שלי התחילה להתפתח כשהייתי בת 14 (אני כמעט בת 16) עכשיו. הלכתי לבית ספר של בנות בלבד, אז כמובן שכשכולן התחילו להתפתח כולן התחילו להיות אובססיביות כלפיי המראה שלהן ולגביי הרזון שמבטיח את המקובלות שלך. חברות שלי התחילו לשים לב למה שהן אוכלות. שמתי לב שהחברה הכי טובה שלי אף פעם לא אכלה יותר חטיף שוקולד אחריי הכריך שלה כמו קודם לכן- אפילו אם אמא שלה הייתה שמה לה קליק, שזה החטיף האהוב עליה. לפעמים היא בכלל לא אכלה את הכריך אפילו. ואז אחת מהחברות שלי הורידה אפליקציה לירידה במשקל (שזה השטן). עדיין לא הייתה לי הפרעת אכילה אז, אבל התחלתי לשים לב יותר לכך שהירכיים שלי נוגעות אחת בשנייה כשאני הולכת, ושיש לי צמיגים כשאני יושבת ומתכופפת. 

הרגע שהיווה ממש טריגר עבורי היה כשהייתי בחזרה למסיבת סיום בבית ספר שהופעתי בה וכמה מהחברות שלי הזמינו פיצה לארוחת צהריים. כבר אכלתי את הארוחה שאמא שלי ארזה לי, אבל בגלל שכולם אכלו חתיכה, גם אני אכלתי אחת. ואז עוד אחת. ואז שלוש. מהר מאוד הפיצה כולה נעלמה, וכולם אכלו רק חתיכה אחת, חוץ ממני. אני אכלתי שלוש. ואלוהים, האם הרגע אכלתי שלוש חתיכות פיצה?? זה מה שחשבתי. כבר אכלתי כריך ושוקלד וצ'יפס ותפוח ואלוהים. הרגשתי כזאת שמנה. הרגשתי את הבטן שלי גדלה מכל הג'נק הזה. אני צריכה לעשות משהו לגביי זה. זה נשמע ממש דפוק עכשיו, אבל זאת הייתה הדקה ששינתה את החיים שלי לגמרי לשנה שלאחר מכן לגבריי. לפתע, אפליקציות לירידה במשקל היו התנך שלי. דיי מהר רשמתי בהן כל מה שאכלתי באובססיביות, הייתי נכנסת למטבח בשביל למצוא אריזות כדי שאני אוכל לדעת כמה קלוריות אכלתי, הכנתי בראוניז מוזרים שמכילים 99 קלוריות עם יוגורט 0% במקום חמאה והתעקשתי שז טעים לי למרות שהיו להן טעם של מחק, שיגעתי את ההורים שלי על ידי זה שקניתי משקל לאוכל ושקלתי כל ארוחת ערב שהם שמו לי כדי שאני אדע בידיוק כמה עוף אני אוכלת, רצתי 5 קילומטר כל יום לא בגלל שנהניתי בזה אלא בגלל שהייתי צריכה לשרוף את הקרקר והמרק גזר שאכלתי לארוחת צהריים. התחלתי להרגיש שקר לי כל הזמן ואבא שלי היה מתלונן על זה שאני כל הזמן מדליקה את התנור חימום. נהיו לי שטפי דם בפנים, הידיים שלי היו כחולות, החזה שלי נעלם, המחזור שלי הפסיק, המחשבה על כמה קלוריות אכלתי היום, כמה אני יכולה להרשות לעצמי לארוחת ערב, כמה רחוק אני צריכה לרוץ היום כדי לשרוף את זה, איזה קומבינציה לארוחת בוקר של מאפה ופרי אני יכולה לאכול לארוחת בוקר שתהיה שווה לפחות מ350 קלוריות- כל זה תמיד היה נוכח במוח שלי. פשוט הפכתי למחשבון מהלך. כל החיים שלי סבבו סביב מספרים. 

אבל הייתי שמחה, נכון?

לאחר כמה חודשים, אנשים התחילו לשים לב.

"את ניראית ממש רזה"

"וואו! איך נהיית כזאת רזה?"

החברות שלי כבר יצאו מתוך הבועה של "אני מדלגת על הקינוח". אני לא. הן לעולם לא הפכו להיות כמוני. אני המשכתי.

והתגובות לאט לאט הפכו ל: "את ניראית ממש חיוורת. את בסדר?"

"פשוט תאכלי את העוגה בידיוק כמו כל השאר, אלוהים. מה לא בסדר איתך?"

האחות קראה לי למשרד שלה יום אחד ואמרה לי שאחת מהחברות שלי בקשה ממנה לדבר איתי. היא אמרה שהן מודאגות לגביי. היא אמרה לי שאני צריכה לאכול כמו שצריך, אבל לא הקשבתי. זה לא היה מספיק בשביל לעורר אותי מזה. ראיתי את הדאגה בעיניים של אבא שלי כשהוא חיבק אותי והרגיש את הצלעות שלי דרך ה4 חולצות שלבשתי, ראיתי את הדמעות בעיניים של אמא שלי כשזרקתי את הצלחת וסירבתי לאכול את הארוחת ערב שהיא הכינה כי לא ראיתי כמה שמן היא שמה במחבת. אבל הייתי שמחה. הייתי שמחה. בגלל שתמיד הייתי הילדה הגבוהה והשמנמנה שבין החברות שלי ועכשיו אני הייתי הרזה. אף פעם לא הייתי הבן אדם הזה. חשבתי שזה מדהים. 

וזה המשיך ככה. פתאום, להיות הרזה כבר לא היה כל כך נפלא. התחלתי להיות ממש עייפה, כל הזמן. ספירת הקלוריות השתלטה על הכל. לאט לאט התחלתי להעלות את צריכת הקלוריות, עדיין מפוחדת מהעלייה במשקל. עברתי מלשמור על המשקל עם 1400 קלוריות לסביבות ה2000, אבל המחשבה על הגבלה קלורית עדיין הקיפה אותי כל רגע שעשיתי משהו. עדיין שמרתי על BMI לא תקין, עדיין היו לי שטפי דם, עדיין לא היה מחזור. אבל שכנעתי את עצמי "שהחלמתי". אכלתי את הכמות המומלצת ליום למבוגרים והייתי בריאה.
לא. בשום צורה שהיא לא הייתי בריאה.

בזמן שגלשתי ברשתות חברתיות ובאתרי דיאטות, עברתי על תגובה על שכתבה מישהי שניקראת גווינת'. מישהו שאל על איך להחלים מאנורקסיה והיא דיברה על להעלות את צריכת הקלוריות דרסטית, וזה נראה ממש הגיוני. היא דיברה על מדע וזה דיבר אליי. מצאתי את האתר שלה, וחיפשתי על תוכנית השיקום שלה, MM. אחריי כמה זמן, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. אבל עדיין הרגשתי בודדה, כל כך לא בטוחה מה כדי לעשות, לא ידעתי אם מישהו יתמוך בי בכלל, כל כך מפחדת מהמחשבה של לעלות אפילו קילו אחד.  

כנראה הייתי נשארת בטרום שיקום הזה לאורך המון זמן אם לא הייתי מוצאת את הבלוג שלך. הוא הראה לי שיש מישהי שהיא כמוני. בעצם, לא בידיוק, בגלל שהיא עשתה. היא החלימה עם MM, היא אכלתה 3000+ קלוריות כל יום ולא קרה לה שום דבר נוראי. היא חלקה את החוויה שלה ושכנעה אותי לקחת את הצעד הבא.
אני עדיין לא מחשיבה את עצמי למשוקמת לחלוטין, עדיין עברה יותר משנה מאז שהיה לי מחזור, אני לא לגמרי בset point weight שלי, אבל אני כבר לא מרגישה שכל כך קר לי כל הזמן, אני בBMI תקין, הידיים שלי כבר לא נראות כמו של שלד, ואמא שלי ואבא שלי שמחים עכשיו, כמוני. אני באמת שמחה, באמת, אני יכולה לאכול קורנפלקס מבלי לשקול אותו יותר, אני מכינה בראוניז אמיתיים עם חמאה ואוכלת כמה כאלה כל יום מבלי אשמה ומבלי לשרוף את הקלוריות אחריי זה. יש מעידות קטנות, אבל אני מנסה לשכנע את התודעה שלי להיות הגיונית שוב. אף פעם לא אבחנו אותי, אף פעם לא הלכתי לרופא, ואף פעם אף אחד לא האיר לי את ההיבט האמיתי של האובססיה הזאת. אפילו היום ההורים שלי לא יודעים על זה שנהגתי לספור קלוריות בטירוף. אבל אולי אני אספר להם יום אחד. אני יודעת שאם אני אמשיך לדחוף את עצמי אני בסופו של דבר אקבל את המחזור שלי. אני יודעת שאני גודלת ואני צריכה להזין את הגוף שלי, ולא להרעיב אותו. 

לכתוב את כל זה ולהודות שהייתה לי בעיה, וכן הייתי צריכה שיקום, הביא אותי לדמעות. לעולם לא הייתי מהבנות שאכלו 300 קלוריות ליום ושקלו 30 קילו והיו צריכות אשפוז. למרות שהפרעת האכילה שלי הייתה בדרכים מסויימות פחות קיצונית מזה, אני חושבת שזה מה שהפך אותה למסוכנת כל כך: רק בגלל שאכלתי יותר מ300 קלוריות ליום, זה לא אומר שלא פגעתי בעצמי. פגעתי בגוף שלי, אבל בגלל שזה לא היה כל כך דרמטי, זה נמשך יותר זמן ממה שזה היה יכול להיות.

לא הגעתי למצב כל כך קשה שרופאים הכריחו אותי להכנס לשיקום. הייתי צריכה לבחור בעצמי בשיקום. וזה מה שגורם לי להיות כל כך גאה בעצמי. עשיתי את הבחירה הזאת עבורי. בחרתי להיות בריאה ושמחה, באמת שמחה, ולא כשהפרעת האכילה שלי שמחה. אני באמת לא יודעת איפה הייתי בלעדייך. 

בשנה האחרונה עברתי גיהנום, אבל יודעת מה? אני מכירה את עצמי יותר טוב עכשיו. אני יודעת שיש לי אישיות שנוטה להתמכרויות, שאם אני לא אשים לב, יכולה להשתלט עליי. אני יודעת שיש לי נטייה לפרפקציוניזם. אבל אני גם יודעת שאני יודעת להתחייב לדברים בצורה חיובית. אני יודעת שאני יכולה להפנות את כל האנרגיה שיש לי עבור משהו טוב. אני יכולה לעשות הכל.

לפניי כמה ימים נתקלתי במקרה בהרצאה מרתקת של מדענית המוח סנדרה אמדוט' שבה היא משתמשת בסיפור האישי שלה בשביל להסביר לנו שיעור חשוב על איך המוח שלנו מנהל את הגוף שלנו תוך כדי שהיא חוקרת את המדע שמאחוריי למה דיאטות לא רק לא עובדות, אלא למה ככל הנראה הן עושות יותר רע מטוב. היא מציעה רעיונות כיצד ניתן לחיות חיים פחות אובססיבים לדיאטות בצורה אינטואטיבית.
אני חושבת שההרצאה הזו מיועדת גם כמובן לאנשים הסובלים מהפרעות אכילה ומאכילה מופרעת, אבל גם חשובה מאוד לכלל האוכלוסיה שסופגת את תרבות הדיאטות ואידיאל היופי. ובלי קשר, היא גם מרתקת מכל היבט שהוא. אני חושבת שכל בן אדם שעשה דיאטה, שחושב לעשות דיאטה, שנכשל בדיאטה- מוכרח לצפות בה ולהבין אחת ולתמיד שאין קשר בין כוח רצון לבין הצלחה של דיאטה.
משתפת אותכם בקישור להרצאה המרתקת הזו שאורכת בסה"כ 12 דקות, וגם בשביל קצת להנגיש אותה החלטתי לתרגם אותה לעברית באופן המדוייק ביותר שיכולתי.
אתם יכולים גם ללחוץ על לחצן הכתוביות שהוא הכי הלחץ השמאלי ביותר מהצד הימני, התרגום לא אופטימלי אבל בהחלט ניתן להבנה.

 

"לפניי 3.5 שנים החלטתי את אחת ההחלטות הטובות ביותר בחיים שלי.
בערב ראש השנה לפניי 3.5 שנים, החלטתי לוותר על דיאטות. החלטתי להפסיק לדאוג לגביי המשקל שלי וללמוד לאכול בצורה אינטואטיבית.
עכשיו אני אוכלת כל פעם כשאני רעבה, ומפסיקה לאכול-כשאני שבעה- ובעקבות שני המעשים הנורא פשוטים לכאורה האלה, איבדתי חמש קילו- לאחר שנים על גבי שנים של דיאטות, שמעולם לא גרמו למשקל לרדת לצמיתות.
בגיל 13 חשבתי שאני צריכה לרדת במשקל. וכשעליתי אותו בחזרה, כמובן שהאשמתי את עצמי. בשלושת העשורים לאחר מכן, הייתי עסוקה בדיאטות יו-יו למיניהן. לא משנה כמה ניסיתי, המשקל שהייתי מאבדת תמיד היה חוזר, ואני מניחה שהרבה מאלו שקוראים את הטקסט הזה יכולים להזדהות.
כמדענית מוח, מצאתי את עצמי תוהה לא מעט למה זה כל כך קשה. מין הסתם, המשקל שאתה שוקל תלוי בכמה אתה אוכל ובכמה אנרגיה אתה שורף. אבל מה שהרבה אנשים לא יודעים ולא מבינים הוא שכמות המזון שאתה צורך וכמות האנרגיה שאתה שורף-מנוהלת על ידי המוח שלך, לרוב מבלי שתהיה מודע לכך בכלל. למוח יש הרבה עבודה בכל מה שנוגע למשקל שלך ולאנרגיה שאתה שורף מאחוריי הקלעים. וזה דבר טוב. בגלל שבני אדם יכולים להיות מוסחים בקלות.
כלומר, כשאתה הולך לסרט- אתה לא צריך להתרכז בלזכור לנשום. אתה לא שוכח איך ללכת בגלל שאתה חושב על מה תאכל לארוחת ערב. למוח שלך גם יש הבנה לגביי איזה משקל אתה צריך להיות בו. לא משנה כמה תרצה לחשוב אחרת. ולמשקל הזה, שהמוח שלך מכוון אותך לשהות בו, קוראים set point weight. זה קצת מונח חלקלק, מכיוון שלמעשה מדובר בטווח של כמה קילוגרמים לפה וכמה קילוגרמים לשם שנע בין 4.5 קילו לבין 7 קילו. אתה יכול לבחור בין כל מיניי סוגים שונים של אורך חיים בשביל לנוע לצד הגבוה של הטווח הזה ולצד הנמוך של הטווח הזה- אבל זה הרבה, אבל הרבה יותר קשה להשאר מחוץ לטווח הזה. הhypothalamus (היפותלמוס) הוא החלק במוח שלך שאחראי על המשקל שלך ובו נמצאים יותר מתריסר אותו כימיקליים שאומרים לגוף שלך להעלות במשקל ויותר מתריסר שאומרים לגוף שלך לרדת במשקל.
החלק הזה מגיב לסימנים מהגוף שלך על ידי רעב, פעילות פיזית וחילוף חומרים על מנת לשמור על המשקל שלך יציב כשהתנאים משתנים. זה גם החלק ששומר על הטמפרטורה שלך קבועה גם כשמזג האוויר שמסביבך משתנה. אז, אתה יכול לשנות את הטמפרטורה בבית שלך על ידי זה שתפתח את החלון בחורף אבל זה לא הולך לגרום להיפותלמוס לשנות את הטמפרטורה של הגוף שלך. המוח שלך מתפקד בידיוק באותה הצורה כשהוא מגיב לירידה במשקל. הוא משתמש בכלים עוצמתיים על מנת לדחוף ולעלות את המשקל שלך חזרה למקום בו הוא נועד להיות. אם אתה מאבד הרבה מהמשקל שלך, המוח שלך יגיב באותה הצורה שהוא היה מגיב למקרה שבו אתה גווע מרעב, וזה לא משנה אם התחלת לאבד את המשקל הזה כשהגוף שלך היה רזה או שמן- הגוף שלך מגיב עדיין בצורה זהה לחלוטין.
אם אתה מאבד הרבה במשקל, אתה הופך לרעב והשרירים שלך שורפים פחות אנרגיה. דוקטור רובי מאוניברסיטת קולומביה גילה כי אנשים שאיבדו 10% ממשקל גופם שורפים בין 250 ל400 קלוריות פחות בגלל שהחילוף חומרים שלהם הופך למדוכא- ומדובר בכמות אוכל לא קטנה בכלל.
זה אומר שאדם ש"מצליח" בדיאטה שלו חייב לאכול לנצח כמות כזו של קלוריות פחות בשביל לתחזק את המשקל שלו בניגוד למישהו שבאותו המשקל שתמיד היה במשקל הזה- כי זה המשקל הטבעי שלו. מהיבט אבולוציוני, לתהליך ההתנגדות של הגוף שלכם לירידה במשקל יש היגיון רב. כשלא היה אוכל בסביבה, האבות שלנו הצליחו לשרוד על ידי מנגנון אגירת הקלוריות הזה והעלייה במשקל כשאוכל כן היה זמין שוב הייתה מגנה עליהם מפניי תקופת המצור הבאה. לאורך ההיסטוריה האנושית, הרעב היה בעיה הרבה יותר גדולה לגוף שלנו לעומת אכילת יתר. זה אולי מסביר עובדה שכנראה תעציב אותכם:
להישאר מעל הset point weight שלכם יכול להיות קשה, אבל להישאר מתחתיו זה כמעט בלתי אפשרי. "דיאטה מוצלחת" לא גורמת למשקל הגוף הטבעי שלכם להשתנות ולהיות נמוך יותר. אפילו אם טרחתם כל כך קשה ושמרתם על המשקל הנמוך לאורך תקופה ארוכה כמו למשל שבע שנים, המוח שלכם לעד ימשיך לעשות מה שהוא יכול בשביל לגרום לכם לעלות במשקל בחזרה. ההבדל בין העבר של אבותינו לבין ההווה המודרני שלנו הוא הסיבה שבגללה ד"ר יוני פרידהוף מאוניברסיטת הווארד אמר כי "אם הייתה לנו מכונת זמן, זו הייתה התוכנית הטובה ביותר לירידה במשקל בעולם".

פסיכולוגים מחלקים את בני האדם לשתי קבוצות של סוגי אכלנים:
-אלו שמסתמכים על הרעב שלהם ופועלים בעקבות סימני הרעב והשובע שלהם.
-ואלו שמנסים לשלוט על האכילה שלהם, כמו אנשים שנוהגים להשתמש בדיאטות.
הדבר המעניין הוא שהקבוצה הראשונה, האכלנים האינטואטיביים, נמצאים בסבירות נמוכה יותר לשקול מעל המשקל הטבעי לגוף שלהם והם מבזבזים הרבה פחות זמן במחשבות על אוכל.
אכלנים שמנסים לשלוט על האכילה שלהם, הם בעלי סיכוי גבוה יותר לאכילת יתר. לדוגמא, כשזה נוגע אפילו לכדור קטנטן של גלידה- הסיכוי הוא הרבה יותר גבוה אצל האכלן שמנסה לשלוט באכילה שלו שהכדור גלידה הזה יוביל לבולמוס לעומת האכלן האינטואטיבי. במיוחד ילדים, הם הרבה יותר פגיעים ליפול לתוך המעגל הזה של הדיאטה-בולמוס. מספר מחקרים מראים כי נערות שעושות דיאטות בתחילת גיל ההתבגרות נמצאות בסיכוי גבוה פי 3 להיות בעודף משקל בתוך חמש שנים, גם אם הן התחילו את הדיאטה במשקל תקין. וכל המחקרים שגילו שאותם הגורמים שמזמנים עלייה במשקל, מזמנים גם התפתחות של הפרעת אכילה. אחד הפקטורים אגב, הוא הצקות והערות מצד קרובי משפחה לגביי משקל ואופן אכילה.

השארתי את כל הגרפים שלי בבית, אבל היה אחד שהייתי חייבת להביא ולהראות: זה מחקר שנערך במשך 14 שנה, ובדק את סיכויי התמותה בביסוס על קיומם של הרגלים בריאים: אכילה של מספיק פירות וירקות, פעילות גופנית 3 פעמים בשבוע, המנעות מעישון ושתיית אלכוהול מתונה. 

אז בואו נראה מה קורה אצל אנשים במשקל תקין:

אז כמו שציפיתם, ברוב המקרים ככל שהשימוש בהרגלים הבריאים היה גבוה יותר, ככה הסיכוי לתמותה היה נמוך יותר.
 

 עכשיו בואו נראה מה קורה אצל אנשים בעודף משקל: 

לאלו שלא היו להם כלל הרגלים בריאים, היו בסיכוי יחסית גבוה לתמותה אך קיום של הרגל בריא אחד בלבד, דוחף בחזרה את האנשים שנמצאים בעודף משקל לאותו הסיכוי תמותה נמוך משמעותית, אפילו פחות מהקבוצה של האנשים שנמצאים במשקל בריא ומקיימים רק מנהג בריא אחד.
 

ואצל אנשים שנמצאים בהשמנת יתר ומקיימים 0 הרגלים בריאים, הסיכוי לתמותה גבוה מאוד:

פי 7 מהקבוצה הבריאה ביותר במחקר.

אבל, אורך חיים בריא שכולל קיום של כל ההרגלים הבריאים שהמחקר בחן, מציב את כל הקבוצות באותה הרמה בידיוק. כלומר, האנשים שנמצאו בהשמנת יתר וקיימו את כל ההרגלים הבריאים, היו בידיוק באותו סיכוי תמותה עם קבוצת האנשים שבעודף משקל וקבוצת האנשים שבמשקל תקין שמקיימות גם הן את כל ההרגלים הבריאים. אז כשזה נוגע לאנשים המקיימים אורך חיים בריא, המשקל משפיע באופן קטן עד לא קיים. אתה יכול לקחת שליטה על הבריאות שלך, על ידי זה שתאמץ הרגלים בריאים לאורך החיים שלך, אפילו אם אתה לא יכול לרדת במשקל ולשמור עליו נמוך יותר.

אז הדבר האחד והעיקרי שצריך לדעת על דיאטות, הוא שאי אפשר להסתמך עליהן. חמש שנים לאחר דיאטה, מרבית האנשים העלו את המשקל שלהם בחזרה. 40% מהם העלו אפילו יותר משקל מהמשקל שאיבדו- כלומר, לאחר חמש שנים, המשקל של 40% מהאנשים היה גבוה יותר מהמשקל שלהם לפניי הדיאטה.

אם אנחנו חושבים על זה, אז מרבית הסיכויים הם שהתוצאה הסופית של הדיאטה תהיה עלייה במשקל בטווח הארוך מאשר ירידה במשקל. אם הייתי משכנעת אותכם שדיאטה עלולה להיות בעיה אז השאלה הבאה היא מה עושים עם זה. והתשובה שלי בשתי מילים היא: אינטואיציה.

אני לא אומרת שאתם צריכים ללמוד נוירופתיה, או לעשות יוגה. אני מדברת על אכילה אינטואטיבית. ללמוד להבין את הסימנים שהגוף שלכם שולח, ככה שתמצאו את עצמכם אוכלים כשאתם רעבים ומפסיקים לאכול כשאתם שבעים. הרבה ממקרי העלייה במשקל נובעים מאכילה שלא מרעב (ואני לא מדברת על מקרה של "פה ושם", אלא באופן קבוע).
איך עושים את זה? תנו לעצמכם אישור לאכול כמה שאתם רוצים ותעבדו על לגלות מה גורם לגוף שלכם להרגיש טוב. תנסו לאכול ארוחות מבלי הסחת דעת, ולשים לב איך התחושות שלכם משתנות במהלך האכילה. תנו לרעב שלכם להחליט מתי הארוחה כבר לא הכרחית עבורכם. זה לקח בערך שנה עבורי ללמוד את זה אבל זה באמת היה שווה את זה. אני כל כך הרבה יותר רגועה ליד אוכל, כמו שלא הייתי בחיים שלי. לעיתים קרובות אני לא חושבת על אוכל בכלל, אני שוכחת שיש לי שוקולד בבית. זה מרגיש כאילו חייזרים השתלטו על המוח שלי, זה פשוט כל כך שונה. שונה לחלוטין. חשוב לציין שברוב המקרים אכילה אינטואטיבית כנראה לא תגרום לכם לרדת במשקל, אלא אם אתם אוכלים לעיתים קרובות כשאתם לא רעבים.

בואו נודה בזה, אם דיאטות היו עובדות, כולנו היינו כבר רזים. למה אנחנו ממשיכים לעשות את אותו הדבר, ולצפות לתוצאות שונות? דל פחמימות, עשיר פחמימות, 80/10/10, עשיר בחלבונים, פלאו, שומרי משקל וכו וכו וכו. כל דיאטה שמבוססת על הגבלה קלורית, לא משנה אילו ערכים תזונתיים מודגשים בה יותר ומאלו יש להמנע, לא תעבוד. אף דיאטה ששומרת על הגוף שלכם רעב לא תעבוד. דיאטות אולי נראות כלא מסוכנות, אבל למעשה הן עושות נזק רציני. במקרה הגרוע ביותר, הן הורסות חיים. אובססיה למשקל מובילה להפרעות אכילה במיוחד בילדים צעירים. בארצות הברית, 80% מהבנות בגיל עשר אומרות שהן כבר עשו דיאטה בחייהן. הבנות שלנו למדו למדוד את הערך שלהן על פי המשקל הלא נכון. 
אפילו בשיא שלהן, דיאטות הן בזבוז של זמן ואנרגיות. היא לוקחת את הכוח רצון שהייתם יכולים להשתמש בו בשביל לעזור לילדיכם עם שיעורי הבית שלהם או לסיים פרויקט חשוב. ובגלל שכוח רצון הוא מוגבל בכל מה שנוגע לדיאטות, כל אסטרטגיה שמסתמכת עליו, באופן דיי בטוח, בסופו של דבר-תכשיל אותכם. תנו לי להשאיר אותכם עם מחשבה אחת אחרונה, מה אם, היינו אומרים לכל הבנות האלו שעושות דיאטה שזה בסדר לאכול כשהן רעבות? מה אם היינו מלמדים אותן לעבוד עם התאבון שלהן במקום לעבוד נגדו ולפחד ממנו? אני חושבת שרוב הבנות האלו היו שמחות יותר ובריאות יותר. וכמבוגרות, רבות מהן בסופו של דבר, יהיו ככל הנראה, רזות יותר. הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה כשאני הייתי בת 13".  

פוסטים בבלוג בנושא:
המדע מאחוריי set-point weight: ההורמונים שלכם הרבה יותר חכמים ממה שאתם חושבים.

איזון אנרגטי: הדיאטה היחידה שכן עובדת.

שאלות בנושא אכילה אינטואטיבית וset point weight.